אלפיים שש מאות חמישים ושישה מלאכים, ויסמין ערבי
רפי מצפון נולד במושב אביחיל שנתיים, לפני שהמדינה הוקמה, למשפחה של לוחמי מחתרות. הוא ינק, שתה, אכל ולעס ערכים. אלוהים בירך אותו בגוף גבוהה, חזק, חסון, שיער בהיר, ידיים גדולות ורגליים עצומות. רפי היה המלח של הארץ, הוא אהב ספורט, טיולים, צלילה והוא אהב גם אומנות. הוא היה מצייר ומפסל. רפי היה לוחם, ובמלחמת ההתשה הוא נפגע מכדור בראשו. הוא התחתן, והיה לאב לשתי בנות ובן.
בחודש אוקטובר, שנת 73', הוא זינק אל הדגל, כמפקד פלוגת שריון בחזית הדרום. אחד מפקודיו סיפר שהיה משפט שלא ישכח לעולם מפיו של רפי המ"פ, "חברה" הוא אמר "אם לא אנחנו, אין מי שיעשה את העבודה, אנחנו ורק אנחנו, המצרים מתקדמים, אנחנו חייבים לעצור אותם". רפי היה מפקד שאומר, עושה ורץ בראש, תמיד. ולא רק רפי, היו עוד רבים מאוד כמוהו. יואב ברום, אחד מהם, מג"ד צעיר ונועז, נשמע מתדרך את חייליו בהקלטה, כמו רפי, באותן מלים, והוסיף את קריאת הלוחמים "עלה", וחייליו צועקים "קרב".
רפי לחם בשלב הראשון שנקרא "קרבות הבלימה". במהלך הקרובות העזים הוא נפצע, והובל לביה"ח בלינסון, כל גבו היה מכוסה בכוויות. כאשר התאושש, קם ממיטתו הסתובב בבית החולים, והחל לחפש את אנשיו. הוא דאג להם אחד-אחד, הם היו שרופים, קטועים והוא כמו מלאך הסתובב ביניהם. היה עליו להישאר להמשך הטיפול, הוא לא החלים. אבל, הוא ידע בדיוק מה קורה בחזית. הוא ידע שאין זמן, והבין בדיוק מה עומד מול חבריו. הוא לקח את מדיו, וירד דרומה בלי לשאול אף אחד. רפי חזר למערכה.
איכשהו בתוך הלחימה, הוא העניק ראיון מצולם. בראיון אפשר לראות אותו, עוטה דרגות סרן, עם רעמת שיער עצומה, זיפים, והכל בשחור לבן. הוא תיאר את הלחימה בקור רוח מוחלט, הוא סיפר איך נראים פגזי המצרים, כמו נקודות אור אדומות, והסביר שניתן לחמוק. הוא סיים ואמר "אין מה לדאוג, אני משוכנע שיהיה בסדר". אבל, מבט נוסף על הסרט, ועל שפת הגוף שלו, מסגיר גם את חוסר המנוחה שבה הוא היה נתון. שהייה בתוך תופת, בין חיים למוות, נותנים את אותותיהם. רפי היה בשאול. רפי וכל חבריו בשתי הגזרות, דרום וצפון.
בשלב מסוים באזור שנקרא מיסורי, סמוך לתעלת סואץ, הוא שמע בקשר קריאות מצוקה. רפי נטל פיקוד, בלי לשאול, גייס סמל, מפקד טנק, בחור נועז, ועוד צוות. הם הניעו את הטנק, ונכנסו אל עומק השטח המסוכן. כל אנשי הצוות ידעו בדיוק לאן הם נכנסים, ומהו הסיכון, הם לא היססו, הם ידעו רק דבר אחד, עכשיו מחלצים וזהו. הם נעו בין פגזים שורקים, והגיעו אל הצוות. הם העלו שנים-עשר לוחמים, על סיפון הטנק, ודהרו חזרה. בשלב הזה עלה בקשר מול צוות נוסף, אשר היה זקוק לעזרה. בטנק של רפי, היה ברור לכולם, חוזרים פנימה, מחלצים ורק אח"כ חוזרים. הטנק העמוס שעט קדימה.
אבל, בשלב הזה טיל מסוג סאגר פגע בטנק, והטנק נעצר. לא הייתה ברירה, כולם קפצו. השטח כלל תעלות באדמה, שנחפרו עוד קודם לכן. הלוחמים קפצו מהטנק אל התעלות במטרה לתפוס מכסה. אבל הם כולם היו די חשופים. המצרים שלטו על כל הגזרה. הם גם האזינו לכל מערכות הקשר, וידעו בדיוק מה הולך אצל הישראלים, כולל מפות סודיות שנפלו לידיים שלהם. לכן הם גם ידעו מי מוביל את הטנק שנפגע. הם רצו את הראש של רפי. רפי והסמל הנועז החלו לרוץ בתעלות הקשר, התחמקו מהכדורים השורקים. הם רצו ורצו, עד שהגיעו לסוף הדרך, תוך מהלך הריצה הם שמעו, רמקולים של הכוחות המצריים, מכריזים את שמו של רפי. הם קראו לרפי להיכנע. היה ברור לרפי, מה שאנחנו יודעים היום, המצרים והסורים רצחו תשעים לוחמים ישראלים שנפלו בשבי, ואפילו לא טרחו להביא אותם אל מרתפי העינויים בעורף המצרי והסורי. מה קרה מכאן? אנחנו לא יודעים, אבל כנאירה שבערך זה מה שהיה:
"מה אתה אומר נרוץ?" שאל רפי בלחש את הסמל הנועז. הסמל הנועז השיב: "לא ניתן להם את הכיף הזה, אנחנו לא נכנעים". "יאללה, בא נעשה את זה", לחש רפי , הצביע והוסיף "יש שם איזה מכסה, נגיע לשם ונראה מה הלאה". "סגור המפקד", השיב הסמל הנועז. רפי הביט עליו בעיניים. הסמל הנועז הנהנן. "בשלוש רצים", לחש רפי, "שלוש, שתיים , אחד, קדימה".
חמישים מטר, צעד ועוד צעד, ועוד צעד ועוד אחד. רפי לקח נשימה עמוקה, הכל היה כבד פתאום, ריח השריפה היה חזק, הוא הפסיק לראות, וחש רטיבות בכל הגוף. הוא אהב לצייר, הוא אהב לפסל, בנו הצעיר היה בן שלושה חודשים. ראשו היה על הקרקע.

"אריק, תן בבקשה לצאת איתם" ביקש מיכה מצפון מאריק שרון, "אני רוצה להיות במשלחות, אולי אני אמצא אותו". "בסדר" אמר אריק "רפי היה קצין מעולה, בהצלחה". כאשר מיכה הגיע עם עמיתיו, ובהם אנשי הרבנות הצבאית למפגש עם אנשי הצבא המצריים, הקולונל המצרי הביט במיכה. "אתה לא מהם, נכון?". "נכון", הודה מיכה, "אח שלי היה כאן, אני מחפש אותו". "הוא כמוך?", שאל הקולנל. "כן , כמוני", השיב מיכה. "אז בא איתי אני יודע איפה הוא" אמר הקולונל והוביל את מיכה . הוא הצביע על אחד הקברים הארעיים שנחפרו ואמר "כאן". שתי גופות הוצאו. אחת של רפי ואחת של הסמל הנועז.
רפי מצפון היה בן עשרים ושבע. יואב ברום, היה בן שלושים ושתיים. במלחמת יום כיפור שנמשכה תשעה – עשר ימים, נהרגו אלפיים שש מאות חמישים ושישה חיילים, לא כולל פצועים ושבויים. כל אחד השאיר מסביבו עולם שחרב, הורים שכולים, בנות זוג, אחים, אחיות, חברים וחברות וגם ילדים צעירים. אחד מאותם ילדים היה פעוט בן שלושה חודשים. שמו היה גור מצפון.
****
כאשר הגעתי לשכונת נווה צדק חברי היקר דן, עליו סיפרתי, סיפר לי שיש לו חבר שגר ממש לידי, בשכונת שבזי. הם למדו אומנות באיזה חוג אומנות במוזיאון תל-אביב. היינו אז נערים בערך בני 14 , ושמחתי מאוד על ההזדמנות להכיר חבר בגילי בשכונה ההיא, שאז עוד לא הייתה מוכרת לי. כך פגשתי את גור. גור גר בוילה. צריך להבהיר בשנת 1987 לא היו כמעט וילות בשכונה הזו, אולי הייתה עוד אחת וזהו. הבית שלו לא היה סתם וילה, אלא בית אקולוגי – סולארי שתכנן אדריכל נודע. גור הוא היה גבוהה מאוד, שער בהיר– בהיר עם עניים תכלת, וכפות רגליים עצומות. הוא היה יפה תואר, בצורה בולטת מאוד. אבל על צווארו הייתה צלקת גדולה. "מזה על הצוואר שלך" שאלתי אותו. הוא סיפר לי. כשהיה בן עשר הוא לקח את האקדח של אותו אדריכל שתכנן את הבית שלהם, לחץ על ההדק, וירה לעצמו בצוואר. אבל זה לא הצליח למרבה המזל. האדריכל ההוא היה נשוי לאימו של גור. באותה תקופה הם כבר לא גרו ביחד. אני זוכר שעלינו לחדרו. הוא הראה לי את חרב המצ'טה של אביו, ותמונות גדולות ויפות של הוריו בשחור לבן.
גור היה יוצא דופן, לא רק במראהו, הוא דיבר על דברים שבכלל לא הבנתי. הוא קרה שירה עברית, ודיבר על המשורר אמיר גלבוע. הוא גם הכיר פילוסופים. חוץ מזה הוא נהג לרוץ בים ואפילו ידע לעשות טייצ'י. רציתי מאוד להיות כמוהו. מכל מה שהוא דיבר לא הבנתי כמעט כלום, אבל החלטתי שלפחות אני אתחיל לרוץ בים כמו גור. אפילו שזה היה חורף, הייתי יוצא לים ורץ. כל יום רצתי. כל כך הרבה, עד שיום אחד הפתעתי את כל חבריי לכיתה והגעתי בין הראשונים בריצה הגדולה של האלפיים מטר. אבל היה עוד משהו, בחצר הפנימית של הבית שלו היה שיח של יסמין ערבי. ליסמין הזה יש ריח נפלא, מתוק, שבערב הפיץ ריח חזק, והריח הזה הגיע עד הרחוב של הבית של גור. הריח הזה נחקק לי חזק מאוד בזיכרון.
עברו שנים, ומשהו קרה עם גור. הוא לא הסתדר. אני זוכר שישבנו פעם על הגג של אתר הבניה שבו גרתי עם אבי והכלבים שלנו. דיברנו, אז כבר הייתי סטודנט, וכבר ידעתי משהו בתיאוריה. אבל הרגשתי שמשהו קרה לגור הגדול. פעם אחרונה ראיתי אותו ברחוב פינס, ממש ליד רחוב אמזלג. הוא היה נראה לא כל כך טוב. הוא היה דומה לבחור ההוא מהסרט בשחור לבן, שאמר שהכול יהיה בסדר. גור היה נראה כלוחם, בליבה של המערכה. לא ידעתי, אבל הוא היה במלחמת חייו. לא המצרים עמדו מולו, אלא הוא עצמו, לוחם נוסף ממשפחת מצפון. יום אחד הגיעה השמועה, אמרו שהוא החליט לעזוב אותנו. הוא היה בן שלושים וחמש. לא הייתה שום מודעת אבל, רק שמועות בודדות וזהו.

מאז, כל יום זיכרון, אני חושב גם על גור. אני שואל את עצמי מה היה קורה עם רפי לא היה בוחר להיות גיבור, לרדת לסיני, לעצור את הצבא המצרי. אילו היה נשאר בבית החולים, המלחמה הייתה מסתיימת לה, הוא היה חוזר הבייתה, ואולי הוא היה נלחם על גור האריות שלו. אבל הוא לא.
ומה היית השליחות של גור? אני בטוח שהיה לגור מה לומר כאן. גור ידע לדבר מצוין. אבל, משום מה איני מצליח לגעת בו. בחרתי להעלות את גור משום שאני רק מבקש שתדעו שהוא גם היה כאן. ועוד דבר, כמו גור יש בנינו ילדים ובני נוער לוחמים אמצים, שהחיים הטילו אותם למערכות קשות, ללא צידה, חלקם נלחמים מול מציאות קשה וחלקם נלחמים בעצמם. הבעיה שהם לא לידנו, הם לבד, ולפעמים איש לא יודע כמה קשה להם. אז אני מציע את הדבר, בואו ניקח את גור בראש, ואם במקרה נמצא אחד או אחת שזקוקים לעזרה, נרד לשטח, כמו כל אותם יפי הבלורית וננסה לעזור. ננסה לחלץ, ונאמין, כמו שאמר רפי שנצליח ויהיה בסדר.

ועם תעברו ליד איזה שיח יסמין, עם ריח מתוק, תדעו לכם, שזה הריח של רפאל מצפון והבן שלו, ושל כל אותם אלפיים שש מאות חמישים ושישה מלאכים, זהו ריח האהבה.

בתמונות, מול אנשים נפלאים, באולפנת שבילי בית יעקב, חוצה את הקווים, בין תל אביב לירושלים, בין חילוניות לאמונה, מאמין כמו רפי, כמו יואב, כמו הסמל הנועז שאם אנחנו לא ננסה לעשות משהו, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. אז "עלה קרב!".

המשך יבוא (-:

אדיר זלצר 21/09/2019

הסיפור אינו מדוייק בלשון המעטה. רפי צורף לגדוד 410 בתפקיד סמג"ד לקראת ההתקפה על מיסורי. הוא לא איתר את מיסורי במקרה. ההתקפה התרחשה ביום 21 באוקטובר. יצאנו 26 טנקים ונותרנו ארבעה. במהלך הקרב רפי דיווח ליהודה גלר, מפקד הגדוד, כי הטנק שלו נפגע וכי הוא עמוס פצועים, מתכוון לסגת. יהודה השיב לו כי נסיגה תגרום למצרים להרים ראש והסיכון גדול מאוד להפגע. ההמשך היה נורא. אני הייתי הנהג בטנק של יהודה גלר וכל התקשורת עברה גם לאוזניי. לא צויין בסיפור כי רפי בא ממשפחה סובוטניקית גלילית שרשית. משכמו ומעלה.
עופר עידן 26/09/2019

לא כתבו עליו מעבר ל "הצטרף כמג"ד". למעשה הוא הגיע לגדוד 407 שהיה כבר מפורק ונטול מג"ד וסמג"ד. אספתי אותו מעכביש 55, עשינו לו תדרוך במפקדת הגדוד, והוא יצא בלילה בדרכו בכוונה להגיע לטנקים שלנו, אני זוכר שהורדנו אותו עם הנגמש והוא תפס טרמפ עם איזה טנק. אח"כ הסתבר כי הצטרף ל 410.
גבי בר גיורא 07/01/2018

צר לי, אך התיאור מאחורי הקישור לא לגמרי מדוייק, בלשון זהירה. רפי יצא להתקפה על מיסורי כסגנו של מג"ד 410. במהלך הקרב הטנק של רפי נפגע וכנראה לא ניתן היה להמשיך בהסתערות עם הכלי הפגוע. מכל מקום, רפי פנה ליהודה גלר וביקש אישור, ספק דיווח, שהוא נאלץ להתפנות לאחור. יהודה הגיב מייד וענה לו בקשר כי נסיגה עלולה להיות קטלנית כי המצרים "ירימו ראש" בראותם כלי נסוג. רפי השיב כי אין לו ברירה מכיוון שעל סיפונו שוכבים לוחמים פצועים מטנקים אחרים. זו לא היתה ממש בחירה אלא אילוץ תחת אש. אני לא מאמין ולו לשניה שלרפי היו מחשבות על נפילה בשבי או כיצד להמנע ממנה. כנהג הטנק של גלר הייתי בקרב מתחילתו ועד סופו, מחובר לרשת הגדוד והכל היה חד וברור. אפשר [אולי צריך] לשוחח עם גלר ולעשות חסד של אמת עם רפי מצפון שלא חשב על עצמו אלא על חבורת הפצועים שעל סיפון הטנק. יהא זכרו ברוך.
עופר עידן 07/01/2018

עופר, הסרטון שבקישור (ראה מחיצת סרטים) הוא לפני פציעתו הראשונה שבעקבותיה פונה לבית החולים. אך הוא ברח מבית החולים וחזר לחזית והגיע בסופו של דבר לגדוד 410 כפי שכתב בתגובתו גבי בר-גיורא, ושובץ כסגנו יהודה גלר ושם נפגע ב- 21-10-73 לאחר שאסף על סיפונו לוחמים פצועים מפלוגת "כלוד" שכל הטנקים שלהם נפגעו ממארב נ"ט של המצרים.
דוד פישמן 07/01/2018

לא התייחסתי לפציעתו הראשונה כלל. 21 באוקטובר הוא היום הטראגי בו יצאנו עם 26 טנקים ושרדנו ארבעה. אין לנו אי הסכמות בשום דבר. תודה.
עופר עידן 07/01/2018

לא ידעתי שרפי נהרג, כואב לשמוע, היינו יחד בגדוד 46 בחור נהדר וקצין מצוין, יהי זיכרו ברוך.
דגמי יואל 27/05/2016

רפי היה מפקדי בנחל. מפקד אמיץ ומחנך .יהי זכרו ברוך !
מוטי שושני

אני זוכר את רפי כמ"פ פלוגה ל' בגדוד 195 חטיבה 401. שירתתי אז בגדוד כמ"מ בפלוגה אחרת. מדובר בשנים 1971-1972. רפי זכור לי כמ"פ דומיננטי בגדוד.פלוגה ל' היתה פלוגה מבצעית ולא קל היה לפקד על אנשיה שהיו ותיקים ומנוסים. רפי היה מקצוען, מנהיג, בעל נסיון רב, ונערץ ע"י רבים.היתה לו הופעה חיצונית מרשימה. אני השתחררתי משירות החובה בשנת 1972,במלחמה עצמה שירתתי ברמת הגולן, ולאחר המלחמה נודע לי על נפילתו. כשראיתי את תמונתו באתר זה – חזרו אלי בבת אחת כל הזכרונות, למרות השנים שחלפו. אני מקווה שהצלחנו לחנך את ילדינו על דמויות כאלה. יהי זכרו ברוך
מאיר בוימפלד

רפי הוא דודי. אינני זוכרת הרבה ממנו מכיוון שנפל שהייתי ילדה בת 6. התמונה שחקוקה בזכרוני הייתה שהגיע אלינו הביתה (מסתבר שזה היה כשברח מבית החולים בדרכו חזרה לחזית). חזרתי הביתה ואמא שלי א מרה "ששש.. צריך להיות בשקט, רפי ישן" הלכתי לחדר השינה שלה להציץ. אני זוכרת אותו ישן באלכסון עם המדים, נעליו הצבאיות על רגליו. חיכיתי שיתעורר… אמר שלום ומאז לא ראיתי אותו שוב.
שרי כהן

הייתה לי הזכות להיות הסגן שלו בפלוגת הצמ"פ בגדוד 79.
יהי זכרו ברוך!
מפקד פלוגת הצמ"פ המקבילה באותה עת היה רס"ן אהוד ברק.שניהם היו אחרי פרק ההסבה לטנקים.
אלי הררי 

רפי מצפון הגיע לגדוד 407 מיועד לתפקיד מפקד הגדוד, לאחר שהגדוד נותר ללא מגד בפועל ב 17 לאוקטובר. את ההודעה לבוא לקחת אותו קיבלתי בקשר בלילה (לא זוכר באיזה תאריך). קלטתי אותו בעכביש 55 שם עמדו הדרגים של הגדוד. ערכנו לו תדריך במקום ושלחנו אותו עם מחלקת הסיור הגדודית לחבירה עם הכוחות באיזור טרטור, שם עלה על טנק של גדוד 410 ולא הגיע לכוחות של 407.
בהמשך ארחנו את מיכה אחיו במצריים וסייענו לו בחיפושים.
גבי בר גיורא

רפי היה צוללן מקצועי. בנוסף לשירותינו המשותף בגדוד 46, עבדנו יחד באילת. רפי היה צוללן ועסק בעבודות ריתוך תת מימי. נפגשנו במהלך שנת 1973 באילת כששנינו עבדנו מטעם קבלנים בפרויקט של חיל הים.
רפי כאמור עסק בריתוך תת מימי.

דב הירש

תמונה

אמא עומדת לצידו של רפי. התמונה צולמה במלחמת ששת הימים. אמא שירתה אז בשירות בתי הסוהר. לאחר מותו של רפי, סיפרה לי אמא בהמון גאווה שהתמונה הזאת מאד יקרה לליבה מפני ששניהם לבשו מדים. גאווה לאומית שכזאת!

דליה פרידמן, אחותו של רפי