שמואל (זליג), בן יפה ז"ל ויהושע, נולד בעיר שצ'צ'ין בפולין, ביום כ"ה בתמוז תש"ט (22.7.1949) ועלה ארצה בשנת תש"י. הוא למד בבית-הספר היסודי "איתמר" בנתניה, וכן למד שנתיים במסגרת על-יסודית בקיבוץ חפצי-בה. אחרי-כן השלים את לימודיו בפנימיית חיל- החימוש. בן בכור היה שמוליק להוריו, אח ללאה. שישה חדשים מלאו לו כשעלו הוריו ארצה מפולין. שמוליק היה ילד חביב, שקט וממושמע. בבית-הספר היסודי התגלה כתלמיד שקדן, והיה אהוד על מוריו ועל חבריו לספסל הלימודים. "ידענו שעל שמוליק אפשר לסמוך, אם בהכנת השיעורים ואם בפעילות כלשהי שארגנו החבר'ה," סיפרו חבריו. הוא היה חבר בתנועת "הצופים" בנתניה וכשלמד בבית-הספר התיכון, השתתף בפעולות שונות שנערכו מטעם הגדנ"ע. בשעות הפנאי היה נוהג לקרוא ספרים. על כך סיפר אביו: "שמוליק אהב מאוד שירה וקרא גם מאמרים בתחומי הביקורת הספרותית והפילוסופיה. במיוחד אהב מנערות את שיריו של יצחק כצנלסון. כשהוחזרו לנו חפציו האישיים לאחר נפילתו, מצאנו בארנקו דף נייר צהוב ועליו מודפסות מילות השיר 'על העם היהודי שנהרג' מפרי עטו של כצנלסון…" בן מסור להוריו היה שמוליק, אוהב ואחראי. שעות ארוכות שוחח עם אחותו לאה. "הוא אהב אותה והעריץ אותה; גם היה קשור אליה בקשרי רעות ואחווה," העיד אביו. שמוליק היה עלם גבה-קומה, טוב מראה, נבון מאוד וטוב לב.

שמואל גויס לצה"ל בשלהי אוגוסט 1967 והוצב לחיל החימוש. במסגרת לימודיו הקדם-צבאיים בפנימיית חיל-החימוש, למד חשמלאות, ולאחר תקופה של שירות נשלח לקורס קצינים. ביולי 1969 סיים בהצלחה את הקורס והוענקה לו דרגת סגן. הוא שירת כקצין חימוש בשארם-א-שייך. משחלתה אמו במחלה אנושה, ביקש העברה ליחידה במרכז הארץ, כדי שיוכל לבקר אצלה תכופות ולסייע לה ככל האפשר. סיפרו בני המשפחה: "שמוליק הגיש לאמו את מירב העזרה, וסבל יחד עימה. בימים הקשים הללו נתגלו תכונות נפשו המופלאות, עדינותו ותבונתו." כשנפטרה האם, מונה שמואל מפקד יחידת חימוש בצריפין ושירת כשנתיים במסגרת צבא הקבע. על חלקו בפעילות המבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי".

בפברואר 1972 השתחרר שמואל מהשירות הסדיר והחל לעבוד בעבודות ביצורים ובנייה בצאלים. באוגוסט אותה שנה נשא לאישה את חברתו מנעוריו, שרה לבית כהן. בני הזוג קבעו את ביתם בנתניה ושמואל עבד כטכנאי חשמל רמזורים. "בעל נפלא היה שמוליק. חושיו ותבונתו הדריכו אותו לעשות תמיד את הישר והיאה. הוא דאג לי, לאביו ולאחותו. קרובים היינו לליו והוא אל ליבותינו," אמרה שרה.

בעיצומה של תפילת הנעילה במוצאי יום-הכיפורים נקרא שמוליק אל יחידתו בחיל-החימוש. הוא נפרד מבני משפחתו והצטרף ליחידתו, שנשלחה לחזית בסיני. שם השתתף בקרבות הבלימה בתפקיד קצין חימוש. הוא הקפיד לשלוח מכתבי הרגעה ועידוד לבני משפחתו. "החזיקו לי אצבעות. דעו שהניצחון הגדול צפוי בקרוב," כתב. במכתבו האחרון לרעייתו אמר: "קחי הכל בקלות, אל תדאגי לי. אהיה בבית בקרוב. אוהב אוהב, שמואליק." חברים שלחמו לצידו סיפרו, שהצטיין בחריצותו ובמסירותו. "הוא עבד ללא הפוגה", סיפר אחד ממפקדיו. "ידעתי שכאשר הגיע כלי פגום לידיו של שמוליק, וגם אם במהלך קרב עז או ירי ארטילריה, יימצא הכלי בידיים נאמנות. שמוליק לא פסק לעבוד עד שהיה הכלי בדרך."

בערב שבת, כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נהרג שמוליק בהפגזה עזה בציר "עכביש" שבגזרה המרכזית של התעלה. חבריו סיפרו, כי שעה קלה לפני מותו דאג לחלות וליין לקדש בהם את השבת. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו אישה, אב ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין המפקד את פועלו של שמואל, וכתב בין יתר דבריו: "בנכם המנוח גילה אומץ-לב ומסירות במילוי תפקידו."