מכתב לדוד קנת ז"ל שכתבו לו פקודיו.

"…נאמר לך את האמת וזה מתוך ליבנו, עד עתה לא היה וחושבים אנו שלא יהיה גם אחד כמוך. פשוט אין מילים לתאר בפינו את מעלותיך וסגולותיך…"

עומר 30/06/2016

מכתב תודה משמעון פרס לקבלת הספר"קנקני אגירה בסחר הימי הקדום"
שהוקדש לזכרו של דוד קנת ז"ל

כמה דברים על היכרותי עם סמ"ר דוד (דידי) קנת ז"ל.
את דוד (דידי) קנת פגשתי לראשונה בקמ"ט בשנת 1969. הוא הגיע מגדוד 184 ואני הגעתי מגדוד 79. אף על פי שלא הכרנו התחברנו מהר מאוד. דידי היה בחור מלומד, דיבר בנועם, עדין נפש, חברותי ותמיד סיים את דבריו עם חיוך קטן. בסיום הקמ"ט הבטחנו שניפגש שוב. אני חזרתי לגדוד 79 לפלוגה ב' בסיום הקמ"ט ודידי הגיע לאחר תקופה לגדוד ושרת כמט"ק בפלוגה א'. היינו נפגשים מדי פעם ב"שקם" בביר גפגפה עם חברים ומפטפטים על החוויות שאנחנו עוברים. דידי שרת בגדוד עד שחרורו מהשרות הצבאי. הוא לחם במלחמת ההתשה. בערך בשנת 1972 פגשתי אותו בחיפה והחלפנו חוויות. הוא סיפר לי שנרשם לאוניברסיטה כדי ללמוד משפטים.
יהי זכרו ברוך!

תמונה שצולמה במלחמת ההתשה בגדוד 79 בפלוגה א'. דידי נראה ראשון משמאל מקדימה.

יהודה בריל 05/04/2017

דידי, אחי היקר,
היום, ה-3.4 הוא יום הולדתך ה-67. למעלה מ- 43 שנים חלפו מאז נפלת בקרב במלחמת יום הכיפורים ואתה בן 23 בלבד.
מאז אף פעם לא דברתי אליך במילים כתובות, אף כי לא אחת ולא מעט אני מדברת אליך בלבי ובמחשבותיי.
השנים חולפות, אני כבר בת 71, הורינו הלכו לעולמם שבעי כאב וצער , ואני עדיין נתקפת במחשבות של "מה היה אילו". אילו לא הייתה מלחמה…אילו לא היה נפגע הטנק שלך… בכלל, השימוש במילים "לוחם שנפל בקרב" כל כך לא מסתדר עם היותך איש של שלום, נעים הליכות, חייכן, איש של אנשים.
אני פוגשת מדי פעם אנשים בני השנתון שלך, בני כתתך, או כאלה ששרתו אתך בצבא, אנשים מבוגרים, שער שיבה או קרחת, קצת קמטים, קצת כרס, בני 67. רק אתה נשארת צעיר, בן 23, אותה בלורית שער, אותו אור בעיניים, אותו חיוך ומבט של מי שכל החיים לפניו.
אז כן, גם אחרי 43 שנים שאתה לא אתנו אני מסוגלת לדמיין כאילו אתה פה. מדמיינת לי אותך כעורך דין מצליח, אולי עוסק בגישור ובמציאת הבנות בין אנשים. כמה זה היה מתאים לך…, רואה אתך כאיש משפחה, אב לילדים, בטח כבר סבא לנכדים. אני מתגעגעת כשאני חושבת איך יכולנו לגדל יחד כל אחד את ילדיו, לחוג חגים וימי הולדת ביחד, אולי לטייל בעולם ביחד, ולהיות,סתם, משפחה. כל כך הייתי רוצה להתייעץ אתך לפעמים, לחלוק אתך מחשבות ודילמות. אני בטוחה שהייתי יכולה תמיד לסמוך על יושרך, כנותך והשכל הישר שלך.
בקיצור, מתגעגעת וחושבת עליך ביום הולדתך ותמיד.
אחותך הגדולה, יהודית
יהודית לוי 03/04/2017

דידי חבר יקר!
גדלנו יחד מאז שאני זוכרת את עצמי. נולדת 4 חודשים לפני אך זה לא היה משמעותי בקריית שטנד של שנות ה-50. היינו חבורה קטנה של קטקטים שחיינו יחד אחד בביתו של השני. הכרנו את המשפחות היותר מורחבות. את הקיצים בילינו באמבטיות על הדשא או בטיפוס על עצי האורן. ילדות קסומה ונהדרת. המשכנו לגנים ולבית הספר היסודי. קצת נפרדנו כשאני עברתי ללמד בקריית מוצקין אתה המשכת בקריית חיים ובתנועה. בנערותינו היית ה"תרנגול" בחבורה בן כמעט יחיד (אחרים התערבבו פחות), נער גבה קומה יפה תואר, עם בלורית שיער אדמוני (עדין לא ראיתי עוד את צבע שערך המיוחד)בחבורת הבנות. אתה היית הכי מעודכן והעברת לכולנו את החדשות. בהמשך היית החבר של מלכה והמשכת להיות חבר של כולם.
למרות היותך חבר בגרעין גזר התגלגלת לשריון. הרגשת כל כך בטוח ומוגן בתוכו. במלחמת ההתשה חשת באיום וחששת, מה שהיה מאד סביר באותו זמן. לשמחת כולנו סיימת את השרות ולאחר לבטים עברת לירושלים ללמד משפטים. לעיתים ביקרתי אותך במעונות והכנו ארוחת ערב קלה שוחחנו קצת. גם בקריית שטנד נפגשנו, אתה ערכת מסיבות בהן פגשנו חברים משכבר. בראש השנה תשל"ד שוב נפגשנו בקרייה, מפגש כיפי כרגיל, שלא ניבא את העתיד להתרחש כעבור 10 ימים.
אתה כמובן יצאת למלחמה וימים רבים לא שמענו ממך. פתאום נחתה עלי המהלומה ביום שישי בצהרים. מה אני עושה הרי איני נוטשת את העבודה .עבדנו במשמרות של 12 שעות ולמחרת יש לי משמרת, אך לא ידעתי את נפשי, לא יכולתי להישאר בהדסה הודעתי וביקשתי להשתחרר. היה כבר מאוחר ואיך אגיע לחיפה. עד ת"א מצאתי טרמפ, משם המשכתי בשעות החשיכה בטרמפים לחיפה והביתה. הייתי המומה מבולבלת וכואבת ישבתי לרגע עם הורי והמשכתי לבית הוריך, לא דיברנו בכינו…זה היה בלתי נתפס…אתה שהיית דמות כל כך מרכזית וחשובה…איננו… ימים רבים לא נרגענו משפחתך מלכה וכל הסובבים אותך, אוהביך.
ביקרתי אותך פעם ראשונה במשמר הנגב ומאז אני מבקרת אותך מידי פעם, בבית הקברות הצבאי בחיפה.שנים רבות פוקדים את המקום משפחתך וחבריך, אם הזמן הם פוחתים אך לרבים מאד אתה חסר ותחסר לעד.
היית אדם אוהב אנשים חם ולבבי, ישר ומהמן כזה שסומכים עליו. רחוק מאד מאיש מלחמה. אך היא לקחה אותך. נשארת צעיר לנצח כמה חבל!!!
בהערכה ! כאב וצער עמוק ! רותי
רותי שטיינר (חברת ילדות) ‏יום ראשון י"ד תשרי תשע"ז ‏16/10/2016

חיילי-קרית-שטנד-1968

דוד קנת בשמו בקרב חבריו דידי, אותו הכרתי בתיכון קיריית חיים, היה נדיר ומיוחד באופיו, חוכמתו וצניעותו. הוא גילם באישייותו את הפסוק ״טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר( משלי ט״ז ל״ב). ניגשתי לכתיבת הספר לזכרו, על בסיס אוסף הקנקנים של משפחתו ותרומת הדייגים אצילי הנפש למטרה זו. עבודת המחקר נעשתה בייראת קודש לדידי האחד והיחיד ואכן מייד עם הוצאת המהדורה הראשונה של הספר ״קנקני אגירה בסחר הימי הקדום״. הספר אזל והוצאנו מהדורה שנייה. כל ההוצאות מומנו על ידי רות ויאיר קנת ז״ל, הוריו של דידי. בשנת 1977 הוקם מדור לזכרו של דידי במוזיאון הימי הלאומי בחיפה. חבל על דאבדין ואינם משתכחין. אוהב אותך דידי כאח וכחבר. מי יתן וירבו אנשים עם סגולות ותכונות כשלך.

אבשלום, אבשי זמר  22/05/2016

יום נפילתו של דידי, מתוך יומן מלחמה של שוקה בראון ז"ל (מ"פ בגדוד 409), יום ב', 8 באוקטובר 03:30

לפנות בבוקר התקבלה הודעה לנוע במהירות לכיוון טסה ולאחר מכן לכיוון התעלה. התנועה הייתה עם אורות ללא סדר כאשר הטנק של רמי בר-זיו, ללא קשר, נשאר מאחור והתנתק מאתנו. היה קר בתנועה ואני נסעתי לבוש מעיל.

בסביבות 04:30 עלה השחר והיה מספיק אור ללא פנסי הנהיגה. המשכנו לנוע לכיוון עוקף טסה. אחרי הפנייה נסענו על אצבע- 3" ,עכביש" לכיוון דרום-מערב. אז התקשר רמי בר-זיו ממכשיר של מישהו שנמצא בדרך והסברתי לו איך להגיע. המשכנו בתנועה וליד "עכביש" מיד פנינו צפונה (ימינה) בעמק ועלינו לעמדות.

"חמדיה" 05:30. מאוחר יותר קיבלנו הודעה לנוע חזרה כלעומת שבאנו. נסענו לכיוון טסה ואחרי כן דרומה על ציר "מבדיל" שעליו היו כמויות רציניות של טנקים וכלי רכב רכים. באזור הצומת עם "פדוי" עצרנו והסתדרנו בשלוש שדרות צפופות, כמו בתרגיל. תדלקנו ותחמשנו. חטיבה 421 עברה אותנו דרומה (ראיתי את "במבי" – ראובן אנר). לפני עצירה התקשר גיורא הן, בחניה הוא הגיע, מזוקן. לחצנו ידיים ולאחר מכן התקבלה הודעה לנוע במהירות חזרה ל"חמדיה".

הסתובבנו במקום שעמדנו וברגע שהתחלנו לנסוע המג"ד פרס זחל. המג"ד ירד, הוריד אותי מהטנק ולקח את הטנק שלי. כבר אז הייתי מעוצבן עליו וזה היה מעשה שהרגיז אותי מאוד. הורדתי את גיורא (מ"מ 2 ), עליתי על הצוות שלו ונסעתי בעקבות המג"ד. קיבלנו הודעה שאחיו של רמי בר-זיו (הטייס לוי בר-זיו) נעדר. שמאי העלה במקומו את ממן ושחרר את רמי. במקום ממן נכנס שבתאי סקרוניצקי. דהרנו חזרה והסתדרנו שוב על "חמדיה" כאשר גיורא עם פלוגה ז' מדרום, אני במרכז ועידו עם פלוגה ו' מצפון, חלק מפלוגתו לכיוון "מכשיר". ירינו ופגענו בכ-10 טנקים ונגמ"שים שהיו בדרך ל"מכשיר".

ביני לבין מחלקה 1 שמצפון עם שמאי, נכנס טנק שהגיע מאחור, תפס עמדה ועלה לתצפית. חטף כנראה טיל סאגר, נדלק והתפוצץ. ראיתי שני אנשים נחלצים ממנו ומתגלגלים בחול. צעקתי לשמאי בקשר שילך להציל את השאר. בטנק נשארו יוסי בס, ילד חמוד עם לחיים ורודות ודוד קנת גם הוא ילד מתוק.

הטנק שהיה שייך ל-410 ,התפוצץ לחלוטין ושימש לאחר מכן כנקודת ציון טובה יותר. המקרה הזה הכניס את החבר'ה לאווירה של מלחמה יותר טוב מכל נאום או אזהרה. במשך הזמן ירדה עלינו ארטילריה.

שוקה בראון ז"ל

14/10/1986  י'א תשרי תשמ"ז , המוזיאון הימי חיפה
טכס העקת מלגת לימודים לסטודנט עזרא מרכוס העוסק בחקר הכלים הקרמיים אשר נתגלו בחופיה של ארץ ישראל.

דברים לזכרו של דידי ז"ל
דוד, או כפי שכולנו קראנו לו, דידי, בנם של רות ויאיר ואח ליהודית ותמר קנת, נפל בסיני במלחמת יום הכיפורים כאשר הטנק עליו ישב נפגע ועלה בלהבות.
בן 23 היה במותו.

נולד בקרית שטנד הסמוכה לחיפה, למד בבית הספר העממי שבקרית בנימין ואת לימודיו התיכוניים סיים בקרית חיים. את שלוש שנות השרות הצבאי עשה בסיני כמפקד טנק, בחיל השריון, ובפרק זמן זה השתתף גם במלחמת ההתשה. לאחר סיום השרות בצה"ל התקבל לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים שם שתי שנות לימוד. סמוך לתחילת שנת הלימודים השלישית פרצה מלחמת יום הכיפורים אשר בה נפל בקרבות הבלימה שבין טסה לתעלת סואץ.

דידי, כפי שהחבר'ה נוהגים לומר, היה "בחור עלה-כיפק". יפה תואר, נעים הליכות ובעל מזג נוח לסובבים אותו. אוהב אדם היה ובעל חוש הומור, וכפי שאומנים נולדים להיות פסלים, ציירים ומשוררים, כך מלאכת טווית הקשרים עם הזולת הייתה מרכיב בלתי ניפרד מאישיותו. במיומנות ייחודית, שרק אומן יודע כמותה, ידע דידי לשזור ריקמת קשרים עדינה שיצרה נתיבות אל האחר וממנו בחזרה. מסכת היחסים שבנה נשענה על בסיס של איכפתיות אוטנטית, הקשבה. התעניינות, הבנת צרכיו של הזולת ונכונות אמיתית להגיש סיוע במקום ובזמן המתאים. תכונות אלה שכה אפיינו אותו, הקנו לו ידידים רבים בבית הספר, בשכונה, בצבא, באוניברסיטה ובקרב המשפחה.

אני, גיסו, חשתי אליו קירבה מהסוג השמור עימי לבודדים. שלוש עשרה שנים חלפו מיום נפילתו ומאז, כל אימת שדמותו עולה לנגד עייני, אני שב ופוגש בחיוכו האופטימי האומר: "יהיה בסדר".
דידי, בתוכי, נותר במקום שבו נפרדנו. זכרונו רווי אצלי במין תום כזה של צעירות, של צמיחה. במין ירוק כזה שפוגשים בצמח רענן ובריא שמקבל מימו, מזוזו ואורו בדיוק לפי צרכיו. במין בושם כזה של יסמין לבן בשעת בוקר, רווי באגלי טל. התחדשות זו, נקשרת אצלי מיידית ,בקו רציף, לזהר, נעה ועמר שהם ילדי שלי, אחייניו של דידי.
דידי גדל בבית שחצרו הייתה משובצת בקנקני אגירה שנמשו ממעמקי הים. אביו, יאיר שהיה בקשרי עבודה עם דייגים, ליקט אותם אחד לאחד ובנה אוסף נדיר ביופיו.

לאחר נפילתו של דידי, ביקשו הוריו להנציח את שמו ותרמו את אוסף הכדים למוזיאון הימי של העיר חיפה. אל האוסף ,תרומתה של משפחת קנת, נוספו כדים רבים, מתנותיהם של דייגים ידידי המשפחה. בעקבות אוסף הכדים, פורסם ספרו של מר אבשלום זמר: "קנקני אגירה בסחר הימי הקדום", המתאר וחוקר את האוסף.
כאן גם המקום לציין שמחברו של הספר היה גם חברו של דידי לספסל הלימודים. הספר הוא בהוצאת קרן המוזיאון הימי הלאומי של חיפה, והוצאתו התאפשרה הודות לסיועה של משפ' קנת.

היום ממשיכים ההורים בתהליך ההנצחה של בנם ועושים צעד נוסף לחקר הכדים שבאוסף. בטקס זה תוגש מילגת מחקר לסטודנט עזרא מרכוס, הלומד לקראת התואר השני בחוג לציוויליזציות ימיות, והמילגה אמורה לסייע לו בחקר הכלים הקרמיים אשר נתגלו בחופיה של ארץ ישראל.

דברים לזכרו של דידי ז"ל

אברהם לוי (גיסו של דידי)  14/10/1986

תמונה זו שצולמה אי שם בתקופת ההתשה בה שרתנו יחד. בתמונה דידי, הנער הנאה האהוב על כולנו ,הנער עם החיוך המקסים שלא ירד מפניו לרגע.

יהי זכרו ברוך.

יגאל גרינברגר  07/05/2016

לזכרו של דידי,
עברו 43 שנים מאז הלכת ואצלי בזיכרון נשארת צעיר.
אני יושבת מול התמונה שלך וחושבת איזה בזבוז, איך יכול להיות שחייך היו כל כך קצרים. הרי אתה עלם חמודות, גאווה של כל אם. תמיר, אדמוני, חייכן, עיניים שמקרינות טוב, חכם וכל עתידך היה לפניך.
גדלנו והתבגרנו באותה סביבת מגורים וכל החוויות שלנו היו משותפות: גן הילדים, בית הספר, תנועת הנוער, הצבא, האוניברסיטה ומה לא. היו לנו המון חברים משותפים, ואתה תמיד היית במרכז. אנחנו היינו שותפי סוד, קראנו אותם ספרים, למדנו ביחד למבחנים, צחקנו וסיפרנו לעצמנו סיפורים מצחיקים. החברות שלנו התפתחה לאהבה גדולה והייתה לנו מחשבה להקים משפחה. דברנו על הקיץ, אני אסיים ללמוד ונגור בירושלים שם אתה תסיים את הלימודים. דברנו גם החיים, אמרת לי תמיד שאת החיים צריך לנצל, לחשוב חיובי, כי יהיה טוב.
אני זוכרת את הטראומה שעברת במלחמת ההתשה. הגדוד שלך היה פרוס אז לאורך התעלה, היו נפגעים בגדוד, ימים קשים. אתה דאגת שמשהו עלול להשתבש, ובקשת ממני שלושה דברים:
אם משהו יקרה לי אל תספידי אותי, תזכרי אותי כמו שאני. אל תרשי לבנות היכלות על שמי ותמשיכי לבקר את הורי, כי אם חלילה יקרה לי משהו, הם יהיו אומללים. אמנם אין לי כוונה ללכת אמרת, אבל מי יודע מה יקרה. עד היום קיימתי את ההבטחה. לא הספדתי, לא דברתי ושמרתי על קשר טוב עם הוריך כשהיו עדיין בחיים. פרויקט החטיבה הביא אותי להפר את הבטחתי לך ובכל זאת לכתוב דברים לזכרך כיוון שחשוב שהזיכרון ישמר. אני בטוחה שהיית מסכים.
בעייני היית בעיקר חבר, איש משפחה, אוהב, דאגן ואכפתי.
בחרת ללמוד משפטים, דברת על המחויבות שהמקצוע דורש, על עזרה לזולת, על מעורבות חברתית, היו גם הרהורים פוליטיים. חשבת להוסיף ללימודי המשפטים גם יחסים בינלאומיים או עבודה סוציאלית, ימים יגידו אמרת ולא הספקת.
בשבת בבוקר, יום כיפור, היו כבר שמועות באוויר שמשהו קורה, הגעתי לבית הוריך ואתה הכנת את התרמיל והנעליים וחיכית לטלפון. הציפיה התארכה ובינתיים ליווית אותי חזרה לבית הוריי. בדרך שוב דברת על הדאגה למשפחה וניסית להרגיע אותי שהכל יהיה בסדר. היית בטוח שעוד מעט תחזור, תדפוק בחלון ואפתח לך את הדלת. כזה היית אופטימי וגם נאיבי. לא היית איש צבא אבל חשבת שלכל אזרח יש מחויבות למדינה וצריך לתרום, היית בטוח שיום אחד נחיה כאן בגן עדן.
אופפת אותי כל הזמן תחושת החמצה, לא הספקת באמת לאהוב את החיים ולחיות חיים מלאים.
החיים שלנו כל כך השתנו כאן במדינה מאז ואתה חסר יותר מתמיד כדי להרגיע כדי לתרום ולומר שיהיה בסדר.
אז וגם היום אני שואלת את עצמי למה זה קרה…ואין לי תשובה.

מלכה מוסברג, חברתו של דוד (דידי) קנת  07/05/2016

דוד (דידי) קנת ז"ל התגייס בחודש אוגוסט 1968 והגיע לחטיבה 14 לעבור צמ"פ. בתחילת חודש אוגוסט 1969 נשלח לקמ"ט. בחודש ינואר 1970 הגיע דוד לגדוד 79 ושרת כמט"ק בפלוגה א'. הכרתי אותו די טוב. בחור עדין נפש, חייכן ומאוד צנוע שהתחבב על חבריו בפלוגה. הוא לחם במלחמת ההתשה. הוא שרת בגדוד עד לשחרורו מהשרות הסדיר.
אני מעלה תמונה שבה נראה דוד יחד עם חבריו המפקדים מפלוגה א' בעת סיור מפקדים בקו התעלה עם מט"קים מגדוד 184 בשנת 1970. דוד נראה ראשון מימין בשורה הקדמית.
יהי זכרו ברוך!!

בריל יהודה 24/04/2016

דידי היה התותחן שלי בצמ"פ בביר תמדה ולאחר מכן בקו אפריל יולי 1969 בקו בגזרה הדרומית [ המדונה ] יחד עם הנהג דוד הורנשטיין וגרשון דוד הטען שלושתם נהרגו במי"כ במסגרת חטיבות 600/14.

דני קריאף 25/04/2016

אוהב ואהבתי אותך דידי היקר

נפתלי רגב

הכרתי את דידי בביה״ס התיכון ,קיריית חיים. חכם, מקורי, חייכן וחבר אמיתי. התארחתי בביתובקריית שטנד. אהבתיו כחבר נפש אמיתי. בשנת 1975 יחד עם אביו אספנו קנקנים שנמשו מהים ונתרמו למדור "קנקני אגירה בסחר הימי הקדום״ על ידי דייגי המכמורת לזכרו של דידי היחיד, המיוחד והנדיר בתכונותיו.

יהי זכרו ברוך.
אבשלום (אבשי) זמר

דידי, כך קראנו לו, ואני חברים עוד מימי הנערות, את כל אהבתי אליו הבעתי בסיפור שכתבתי 'נסיגת הים'.

יהי זכרו נצור בלבנו תמיד.

נסיגת הים

נסיגת הים, המכתב שלא אשלח חיים בירן, מאי 2008 זמזום של יתוש באוזני, טרד את מנוחת שנתי או שמא היה זה, רשרוש המחטים בצמרת האורן הזקן ? כי אם, עצמת ההתרחשות בחלומי. פעימות הלב הולמות בקירות החדרים חובטים, קולות תופים הַלוּמִים פנימה. התעוררתי אל ים נסוג. הלבנה מָלְאָה אור לבן הלילה, מאירה את הַקוֹרֵה מהומת אלים שכזאת, לא הייתה מאז ימי בראשית. ומתוך זכרוני, תופעת השפל לא תאמה את שראיתי. הגלים נסעו לאחור, דוחפים את המים אל מעמקי הים הגדול רוח ים מנשבת, אוספת כוחותיה להעלות גלי מערב נאבקים בגלי מזרח חזקים מהם. וברגע אחד נדיר נעלמו, האם היו לאד פורח? במרחק ניכר מתחת לגופי, ניצב קיר המים, גועשים, רוטנים על שנוי סדרי עולם. הדגים, שוכני מים נודדים, חשים את ריח הבאות, בורחים ללכת עם המים וצמחי הים הנודדים, להם אין שורשים, נישאו על גלים נסוגים. הים נרתע לאחור, התערטלה הקרקעית, חושפת את החולות שם, הייתה חבויה תת ההכרה, חובקת סודותיו. ניכר היה הקושי, הים לא רצה בחשיפת התעלומות ביקש את הגלים, בני מימיו, והם נואשים, ניסו לחזור ולכסות ורוח קדים, חזקה מעוצמתו של אל הים, נשבה להניע את הגלים דרשה מהם לסגת לאחור. ובמאבק המתחולל ביניהם, ניצחה רוח המזרח אלה נשמעו והסיגו את המים. כל אוצרותיו, טֶרֶף כל הימים, התגלו לעיניי וסיפוריו הכמוסים נחשפו ברגע. שלד האוניה, נוטה מעט, כגוף העייף לוחות הסיפון, גונם החום עדיין נשמר כַּמתים שרידי מלחמה, הקיפוה מכל עבר. הצלעות שבורות, אחת מהן לא נִשְמָרָה נותרו מחוברות לקורת העץ הראשית לוע מגולף בראשה, פעור ועגול, וזנבה הַקוּלִיס בחול. שלד הספינה נותר כאדרת הדג בצלחת, לאחר סעודת הים עֵין הראש מביטה בנו, אומרת מחשבות והעץ רך, נסוג למגע היד. גלים אחרים, זרים לי, אינם גלי הסערה המוכרים מאיימים, חסר היה הקצף הלבן בשיאם. המים מכילים את החיים, אוצרים אותם בחובם והחוף נותר שכול, לבוש געגועים. האדוות אותם זכר עורי, מלטפות כיד אמי גלי ילדות ונעורים, נעלמו ואינם. הים היה כאנשים, הדוחקים לכסות זכרונות כואבים. גזע עץ ארז, חסון וישר, בחרו הנגרים להכין תורן על ראשו, בתוך סל קלוע נצרים, ישב הצופה קופץ על כל אבן ים, ונד על הגלים בקשת רחבה. כל מרחבי הים והעולם היו פרושים לפניו העבר היה קצר, והעתיד חיכה לו מעבר לאופק והיה ברור, כי נותר לו, רק לטרוף את החיים. נער צעיר וצנום, זריז לטפס וחד עיניים לראות פיקח היה, ורציני דיו לשאת על כתפיו אחריות. מחשבות רצות במוחו מזיגה של גאווה ורצינות, הולידו בו הכרה, וידע כי גורל הספינה וספניה בידיו, הם שטים אל מרחבי הסכנה עולים לשיאה של דיונת המים, ויורדים אל העמקים. אותו, בחר רב החובל, ולא היה אחר ממנו להתאים והבחור יפה עיניים, אהוד ומקובל על כל חבריו אהבו את קול צחוקו המתגלגל לאחור והוא נענה מיד, כמו המתין ימים רבים. על רשת החבלים, טיפס בזריזות ראויה בגוף דרוך היה חשוף לעין כל, ידע כי את גורלם הפקידו בידיו. עמד שעות ארוכות, מֵצֵל את עיניו בכך ידו האחת וכאשר לא הרחיק ראות די אחז בשתי ידיו משקפת חד עינית, ומשך לחדד את המראֵה. לעת צרה, יזהיר מפני הסכנה המתקרבת ינחה את האוחז בהגה הספינה, לשוט בין השרטונים ואת התותחן יכוון אל המטרה. בעודו ילד, קרא בספרים, לימים יספר לנו על מוצאם ובאחד מהם, על יורדי הים האמיצים שם הקסים את דמיונו, מגלה הארצות. האחד, אשר בראותו ראשון את הארץ המובטחת יצעק בשמחה: אדמה! ויזכה בשם הארץ החדשה. ועוד חלם על מראה אחד, לא נשכח מלבו בנמל הדייגים, מוֹצָא נחל הקישון. שניים, אוחזים היו באמפורה שׁתי ידיות לה, גופה דק ותחתיתה מחודדת שׂכִיָית חמדה נחשקת, ושניהם טוענים לה. האחד אמר: אותה העליתי ברִשתי, ועל כן שלי היא והשני טען: דייג אני, והיא עלתה בחכתי, כולה שלי. שמע את שניהם מתנצחים, וחשב בלבו, העוול מרחף לו סביב, ודרך הישר היא נר לרגליי, יודע אני להקשיב, ואלמד להחליט יום אחד אשב לי על כס גבוה מכולם, לשפוט ביניהם, ולעשות צדק לאחד. דידי רעי, לי, אתה היית הילד הזה. וכאשר נקראת אל הדגל ירדת אל החולות ודרכת קשתך, להגן על אשר נשבעת בלא היסוס חירפת נפשת, לא על עצמך חשבת אלא, על מושא תפילתך, משפחתך וארצך. מעט מתחת למרומם של הרי הטרודוס בין אורנים זקופי קומה וירח לבן ברגעים של שקט והאפלה המוארת. הוֹפַעְתָ את דמותך, יְפֵה התואר והבלורית החומה החיוך המקסים נסוך על פניך והתמימות שוכנת בלבך, הזינה את חן מנהגיך. בחלומות בנית את העתיד והם, כמו הגלים, נבלעו אל תוך הים התנפצו בקול רעש גדול, והים מלא אותם. ורגע אחד של מלחמה, איום מכל הנורא, שם קץ עצוב למסכת צעירה. מסרת נפשך, והותרת אותנו שכולים, ובמותך הותרת לנו צוואה. כל הימים, אנו קוראים בה ומתאמצים לקיים והדברים אינם קלים לנו. שיבה זרקה ביתרת לבנו, התמצק בעולם מִטָרֵף והולך ונותרו לנו נחמות של ילדים ונכדים, כלות וחתנים. לנו החיים והארץ, ועל מצבת האבן האותיות שחורות כל אלה, אתה ודאי תראה ממעל, שם בחייך הַשְנִיִים. ובתמונה, בשחור לבן, תלויה על קיר הסטודיו בביתי נותרת צעיר תמיד. אתה לי המחיר היקר אותו שילמתי על ביתי. אנחנו נאבקים בזיכרון המתעמעם עם השנים, לעתים היה בוגד בי, והנטוע תמיד חוזר. לוח השנה יעיר את זיכרוני, ביום הזיכרון להחיות את הרגעים והימים, ולאמר לך שלום. להכיר לך תודה על שזכיתי להכירך, על רגעי החסד ועל החוויות. לא אחת ישבנו לספר, והלב אינו שבע האוזניים כרויות, והזיכרון מָשִיב לנפשנו רוח חסרה. על רגעים של תבונה, עת ישבנו בקן, ערש ימי נערותינו. ורדית המדריכה, פתחה בשיחה על מה יקרה אם מיליארד סינים יעשו כך או אחרת. אמרנו: זה יהיה משעשע ואולי גם מפחיד אם מיליארד סינים יעשו בַּ הּ הּ ….. כל אחד ואחד מאתנו הוסיף, על חוסר האונים האוחז בלב וכמסורת היהודים, על האומץ והתעוזה ואתה בקולך הדק, הוספת מלים של נחמה. בקיץ 1967, אחת לפני, בסדר המלחמות היינו שביעיסטים אוהבים, בחוף ימה של אכזיב. עמדנו יחפים על סלעי כורכר, דוקרים את רגלינו ועד היום יש לי צלקת על שוק ימיני, זוכרת את הרגעים היפים. רחצנו בים, ובלילה, המים השחורים לא הפרידו בין הבנים לבנות כאשר יצאנו, אתה וקושקוש הייתם חבוקים ולנו סיפרת, על הספרים ממנה ביקשת. על רגעים קסומים בהם שטנו בסירת עץ, בימה של עכו אתה מחבק את קושקוש, ואני רק אוחז בידה של ורדה. זו היתה לי פגישה ראשונה, בערב ראש השנה היא היתה זמרת בלהקת האחים והאחיות. פרטה על מיתרים נוגים, בעיניים ירוקות ואנו הצטרפנו במלים ענוגות. את כולנו הקסימה ואתה ברוב התלהבותך, דחקת בי להעיז. על רגעים של לילות הקיץ, החום מְרָפֵּה את הגוף המים בבריכה קרירים, והגנובים ימתקו. בריכת תפארת קרצה בעינה, ובמים נצצו הכוכבים אין שומר והגדר נמוכה. קפצנו למימיה, מצננים את להט נעורינו לא היה צורך בבגדי ים, רק נערים היינו ולאור הירח, אלוהים היה היחיד שראה אותנו. על רגעים של אושר במסיבת הריקודים הסלונים בהם מרדנו בצו תנועת הנוער. ולאחר הפעולה בקן בחשיכה לוחשת רקדנו סְלאוֹ, ולאוזניהן אמרנו מלים של אהבה. פול אנקה, הסתובב במהירות 78, לוחש באוזנינו מלים של חלומות ונדמה היה לנו, כי אחזנו בידנו את כל העולמות. בימים עצובים אני חוזר אל החוף הגעגועים, כמו האופק, אין להם סוף הולכים אליו ואין מגיעים. החוף התייתם, ובחלומי עזבוהו מימיו הים היה לחרבה, החול התייבש למדבר המלחמה. שמתי עקביי בעקבותיך, חש את חום לבך והדמעות התאדו בחום התמוז. התורן הנשבר היה מונח לצד הספינה, נח כמת שכח ימים בהם ניצב זקוף, נושא עליו מפרשיה וסל הנצרים היה מונח ריק. חלקת שדה הים, מרופדת חול לבן אמפורות של חרס אדום, נקבר חציין, היו כמצבות עם השנים הלבינו, זקן של צמחי הים וחיותיו דבק בהן חיו צמודים לגופן, ומתו מאובנים. כלים להכיל מטען נוזלים יין קפריסין מתוק ושמן זית בכבישה קרה נמהלו במים מלוחים. והבשמים בדרכם ממזרח למערב הוסיפו ניחוח למי הים. בימים של זמן עתיק, בנו אמפורה של חרס אדמה את ראש הפתח, פקקו בבד מדונג לאטום וקשרו בחוט משיחה לצווארה, צר לחזק. האחת דקת גיזרה והשנייה עבת גוף ולכולן שתי ידיות לצדן לאחוז, ואין תחתית להניח. מדפים של עץ קבעו לדופן האוניה פתחו בהם פתחים עגולים, להניח את האמפורות ומנעו מהכלים להיטלטל עם גלי הים. אביו של דידי, יאיר קנת, היה מנהל חשבונות הדייגים למדו לדוג, והוא ידע לחשב וכאשר העלו ברשתם אמפורות במקום דגים אחדים העניקו לו במתנה. האוסף בבית, הלך וצמח ודידי לצדו אלה גדלו במספר, ודידי הילד הלך וגבה ורות אמו הטובה, משגיחה על כולם. דידי, הקדמת לפגישה שלא נקבע לה מועד והאלוהים מזמן אליו את הטובים שבחבורה. נותרים לנו החיים, ומאחדים נעדר הטוב והתחייבנו להשפיע עליהם מטוב לבך, הורשת לנו. ובפינת הזיכרון, קמו לתחייה, אמפורות עתיקות אחת מונחת בתוך טבעת קטועה, לשמור את הצדודית נקיה והן מנצחות את הזמן, ומנציחות את היקר לנו מכל. הזיכרונות קפאו בזמן המוצק, אני כָּמֵהַּ לַמים האותיות נוזלות, לתאר ערגת זמנים אחרים. מילים אסופות מנסות כוחן, לתאר ימים במכתב ללא נייר, מתעופפות ברוח של געגועים. וארצה לדעת, האם המלים הנכתבות מלב, נקראות בעיניך? האם המלים המרחפות נגעו בפניך? ידענו מעט ימים לבנים, ציירנו את המחר בִּצבעים ומה קרה לעתיד, שהיה לעבר אפור? אולי לעצמי שלי, כתבתי. אתה יושב וממתין, ואין נותנים לחזור. אנחנו נפגשים בחלומות בַּשעה בה אנחנו ישנים ולבנו ער. הייה שלום רעי. לוע מגולף בראשה, פעור ועגול, וזנבה הַקוּלִיס בחול. -תאור סמל חטיבה 600
חיים בירן