שמואל, בן מרים ואברהם, נולד ביום ט"ז באב תשי"ד (15.8.1954) באלעבש שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1961. הוא למד בבית-הספר היסודי "רתמים" בדימונה ואחרי-כן למד שנה אחת מסגרות. שמואל נאלץ להפסיק את לימודיו כדי לסייע בכלכלת הבית. הוא קיבל על עצמו עול זה בהבנה מלאה תוך בגרות. תחילה עבד בבית-החרושת "פריקלס" כמסגר מתלמד, ועד מהרה היה לאחד העובדים המקצועיים המעולים במפעל. הממונה עליו העיד, ש"היה אהוד על כל העובדים במקום וכולם הכירו את שמואל החרוץ, החביב ובעל ידי הזהב." חברו מספר עליו ש"היה לו כושר ארגון יוצא מן הכלל. הוא ידע לרכז סביבו את נערי השכונה, הקים את נבחרת הכדורגל השכונתית, עמד בראשה ושקד על ארגונה, אימוניה ומשחקיה. ולא רק באלה. הוא היה מעורב בכל הקשור לפעילות החברתית בשכונתו." אך מעולם לא זנח את חובותיו כלפי הוריו וכלפי ביתו. בני משפחתו אהבוהו ופינקוהו. הוא כיבד מאוד את הוריו ואהב לבלות בחיק המשפחה. מימי נעוריו ניכר היה בשקט שלו, בשלווה הפנימית ובטוהר-לבו. איש-אמת היה בכל מאודו ולא יכול לשאת מעשה עוול ומרמה.

שמואל גויס לצה"ל במחצית פברואר 1973 והוצב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם במקצועות טנק "פאטון". מפקדיו סיפרו על כושרו ועל יכולתו לבצע היטב כל משימה שהוטלה עליו. בחופשותיו המעטות בילה בבית וסייע להוריו בעבודתם.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח שמואל עם יחידתו לחזית בסיני ולחם בגזרה המרכזית. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), מול ראש-הגשר ממערב לתעלת סואץ, נפגע הטנק שלו והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. אחרי-כן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בדימונה. השאיר אחריו אב, אם,שני אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "שמואל ז"ל מילא את תפקידו במסירות, באחריות רבה ובאומץ-לב ללא גבול. בקרב שנפל בו, השתתף בהתקפה נועזת של היחידה שלחמנו בה, מעטים כנגד רבים, בניסיון להרחיב את המסדרון, שבו נעו כוחותינו, ולאפשר את הכרעת הצבא המצרי. אנו, רעיו, זוכרים את אומץ-לבו ומסירותו. עד רגעיו האחרונים דבק במשימה ולא נטשה."

הוריו תרמו לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת בדימונה; גדודו הוציא לאור חוברת לזכר חלליו שנפלו במלחמה, ושמואל בתוכם.