ביום הכיפורים, בשעה 9:00 בבוקר, הגיעה אל סא"ל יהודה בכר הסמח"ט פקודת גיוס מאת האוגדה. יהודה ניסה להעביר את הפקודה אל מרכז הגיוס ביפו, אך שם היו כל הטלפונים תפוסים, שהרי מאז השעה 7:30 עסקה החטיבה בהתרעת פעילי הגיוס.

כ-20 דקות חלפו עד שענה מרכז הגיוס לקריאה. בקולו של יהודה ניכרה התרגשות מה בשעה שפנה בטלפון אל סגן עמי ליברמן, מפקד מרכז הגיוס, והעביר אליו את הקוד לגיוס אמת. עפ"י הנוהל במקרים כאלה, התקשר עמי בחזרה ל'שדה-תימן' כדי לאמת את הפקודה. הפעם ענה המח"ט, אל"מ טוביה רביב, לקריאה הטלפונית והוא העביר שוב את קוד הגיוס. במרכז הגיוס נשלפו תיקי צווי הקריאה לצורך גיוס למלחמה, והפעם הזעיקו אנשי מרכז הגיוס את מאתיים וחמישים פעילי הגיוס לשם גיוס אנשי החטיבה למלחמה.

כך החלה "מכונת החטיבה" לנוע אל המלחמה.

ביום שלישי, 2 באוקטובר, העביר נבו, קצין האג"מ של החטיבה, אל מרכז הגיוס החטיבתי ביפו, התראה על כוננות לגיוס. מרכז זה אחראי על גיוס חיילי החטיבה בכל הארץ, מדי-זהב שבדרום ועד הקיבוצים דן ודפנה שבצפון. בעבודתו הוא נעזר במרכז הגיוס המשני, שנמצא בשדה-תימן, מקום מחנה הקבע של החטיבה. ההתראה הכניסה את אנשי מרכז הגיוס לכוננות. ביום חמישי, יומיים לאחר-מכן, ערך תא"ל ג'קי אבן, סגן מפקד האוגדה, ביקור היכרות במרכז הגיוס. ג'קי הזכיר לעמי, קצין הגיוס, כי צה"ל נמצא בכוננות אמת, אך סתם ולא פירש בשל מה היא אותה כוננות.

ביום שישי החליט הסמח"ט יהודה בכר, שהיה בדרכו הביתה, לסור אל מפקדת חטיבה 7. שם נודע לו כי הוכרזה כוננות ברמת-הגולן, וכי מפקדת החטיבה יוצאת צפונה. הסמח"ט החליט לשוב אל המחנה ולברר במפקדת האוגדה אם יצאו הוראות גיוס לחטיבה. באוגדה הרגיעו את יהודה, אך השמועה אמרה, כי משפחות רוסיות, השוהות בדמשק, עומדות לשוב למולדתן וכי מפקדת פיקוד דרום יצאה בדרכה לסיני. ליהודה הייתה הרגשה ש'משהו עומד לקרות' ולכן החליט להישאר ללון במחנה.

באישון לילה הורו ליהודה ממפקדת האוגדה להחזיר בדחיפות את כל החיילים הנמצאים בחופשה. אנשי החטיבה שהיו במחנה עשו כמיטב יכולתם למלא את הפקודה, ובבוקר יום הכיפורים שבו כבר רוב החיילים הסדירים.

פעיל הגיוס הראשון, שהגיע אל מרכז הגיוס ביפו, היה עקיבא גרום, החובש החטיבתי. עקיבא לא הירבה בדברים והצטרף אל העושים במלאכת ההזעקה.

ב'שדה-תימן' האזינו קציני המטה לתדריך ואח"כ, בהתאם לתרגולת, החלה עבודת החימוש והאפסנאות. פריטי הזיווד השונים הוצאו מן המחסנים והוכנו לפני הטנקים. פלוגת טירונים שנשלחה לעזרה סייעה בעבודה. כמה מן העוסקים במלאכה נשאו עמם מקלטי טרנזיסטור, אלא ששידורי ישראל שתקו עדיין את שתיקת יום הכיפורים.

ב-10:00 בבוקר, הקיש חניתי אליגון, רס"ר גדוד 410, על דלת ביתו של שליש הגדוד, סגן ישראל פינקל, המתגורר ברמת-גן. "ישראל," הוא אמר, "בוא מיד למרכז הגיוס. כנראה שיש מלחמה." לעת הזאת החלו לצוץ פה ושם מכוניות פרטיות של אנשי מילואים שונים, שנטרדו בעצם ממנוחת יום הכיפורים שלהם. כולם נסעו כמו משוגעים וישראל הגיע בטרמפים אל מרכז הגיוס.

כאן נמצאו כבר כל 250 פעילי הגיוס, בתוכם סגן יוני נוקד, שליש גדוד 409, יגאל נתב, קצין הרכב החטיבתי, רס"ן יצחק חכמוב, מ"פ בגדוד 409 ומפקד חוליית משיכת הרכב.

ישראל פתח בעבודת תדריך לראשי האזורים. הם נכנסו אל החדר בזה אחר זה וקיבלו לידיהם תיקים ובהם רשימות ראשי החוליות והחיילים שבאזורים. בחדר אחר היה יוני עסוק בתדרוך ראשי הצירים. מי שהושלם תדריכו יצא מיד לדרכו, כשהוא נעזר בכלי רכב אזרחיים שגויסו לתפקיד זה. בכמה מן המכוניות נהגו נשים שבעליהן כבר גויסו והן מילאו את התפקיד בנאמנות.

ב-11:30 נסע רס"ן חכמוב, מפקד חוליית משיכת הרכב, אל חניון האוטובוסים שבקרבת משרד הרישוי בחולון. עפ"י הנוהל, צריכה היתה החטיבה לקבל לידיה בשעה זאת אחד-עשר אוטובוסים ראשונים. משחלפה שעה והאוטובוסים לא הגיעו, יצאו עמי וחניתי אליגון בעקבות רס"ן חכמוב אל החניון. לעיניהם נגלה חניון מבולגן. השניים החליטו להזעיק אל המקום עשרה חיילים כדי שיסייעו להם במלאכת איתור האוטובוסים. העיכוב הבלתי צפוי נמשך שעות ארוכות.

ב'שדה-תימן' כבר דאג עמרם, קצין החימוש, להסרת דפנותיהן של 30 משאיות 'זיל' רוסיות, כדי שיהיה אפשר להעמיס עליהן תחמושת במלגזות. דא-עקא, אותן מלגזות חסרו, כיוון שחודש קודם לכן נקבע כי כל נושא התחמושת נתון באחריות האוגדה. ארבע מלגזות שנמצאו במפעל תעשייתי סמוך סייעו בפתרון בעיות התחמושת של חטיבה 600.

המח"ט התלבט בבעיית חוסר המקלעים, בעייה שהדריכה את מנוחתו למן היום שהגיעו הטנקים לחטיבה. מקלעיהם המקוריים של טנקי ה'מ-60' אינם טובים לתנאי הלחימה אצלנו, בעיקר משום שה'שן המזינה' שלהם היתה נשברת בקלות. לפיכך נהגו להחליפם במקלעי ה'בראונינג' שהיו מקובלים בצה"ל. אך כל כמה שהמח"ט התייגע בשיחות רשמיות ובפניות אישיות אל גורמים שונים, התנהל תהליך הסבת מקלעי הטנקים בעצלתיים. ביום ה-6 באוקטובר היה מצב הטנקים מבחינת מקלעים כדלקמן: לגדוד אחד היו כנות, אך לא מקלעים ולשני הגדודים האחרים היו המקלעים המקוריים, דהיינו אותם מקלעים שנועדו להחלפה. כל מקלעי ה-0.3 של החטיבה נשלחו כ-3 חודשים קודם לכן להסבה למקלע 'דו-תכליתי' וביום פרוץ המלחמה טרם חזרו. מכיוון שכך, חסרו מקלעים גם ביחידות החרמ"ש ובזחל"מי הדרגים.

בחניון האוטובוסים שליד משרד הרישוי בחולון התרוצצו עמי ואנשיו אחר כלי הרכב, כשה'ויזות' בידיהם. רק באזור הדרום התנהל הגיוס כמתוכנן, כיוון שבבאר-שבע עסקו אנשי הג"א בהפצת הצווים.

בצהרים החליט המח"ט לנסות ולהזעיק את המפקדים טלפונית. המח"ט עצמו טילפן לחיפה אל סמג"ד גדוד אמנון, שלום עין-גל. "יש גיוס חירום." אמר המח"ט. "תוכל לבוא מיד?" "כן, אני בא." ענה עין-גל. הוא קרא לקצין החימוש הגדודי שגר בשכונה שלו ויצא לדרך.

גם את אמנון המג"ד, חבר קיבוץ גת שבדרום, הזעיקו באמצעות הטלפון ואחר-כך בא רכב של החטיבה כדי לקחתו לבסיס. "על הגיוס הוחלט כנראה בגלל שתי סיבות." אמר המח"ט לאמנון. "ראשית, התברר שתרגיל אימונים של הצבא המצרי, שהיה אמור להסתיים, נע לעבר התעלה. ושנית, את מצרים עזבו משפחות של יועצים רוסיים וכן שתי משחתות סובייטיות." אמנון היה באותה עת הראשון בין חיילי הגדוד שהגיע לבסיס, והוא פנה לארגן את ההצטיידות.

מפקד הסיוע, סא"ל ראובן (רובי), קיבל את פקודת הגיוס לפני הצהרים בביתו שבחיפה ויצא מיד לבסיס הקבע של יחידתו. בבית-החולים 'הדסה' בירושלים הוכרזה כוננות כבר ב-10:00 בבוקר. ד"ר קלמן גויטין, העובד במחלקת הילדים של בית-החולים, היה ביום-הכיפורים בתורנות במחלקה. הוא טלפן לרעייתו ושאל אותה אם הגיע צו-גיוס. היא השיבה בשלילה. הצו הגיע רק בשעות אחר הצהרים, בשל העיכוב בחלוקת כלי הרכב.

שמילו, מ"פ בגדוד אמנון, היה ביום-הכיפורים בדירתו שבמעונות הסטודנטים על הר-הצופים בירושלים. שמילו מצא את סגן בני פרידמן, שליש גדוד עובד, והם יצאו ל'שדה-תימן' במכוניתו הפרטית של בני. מג"ד גדוד 409, עוזי בן-יצחק, רס"נ בצבא הקבע וחניך פו"מ, שהיה מוצב בחטיבה על-פי מינוי חירום, הגיע ל'שדה-תימן' בשעה 1:00 בצהריים והצטרף גם הוא אל עבודת ההצטיידות.

בשעה 2:00 בצהריים שמע שמאי שיינפלד, חבר קיבוץ שריד, רעש מטוסים ממריאים משדה-התעופה הצבאי השכן. שמאי הדליק את מקלט הרדיו והאזין, יחד עם כל תושבי ישראל, להודעת הקריין על פרוץ המלחמה. הוא התקשר בטלפון אל מפקדת החטיבה ושם נאמר לו לצאת מיד ל'שדה-תימן'. הוא ארז כמה חפצים חיוניים, נפרד מאשתו ויצא לדרך.

בשעה 3:00 אחה"צ הגיעו 20 האוטובוסים הראשונים בהנהגתו של עמי אל מרכז הגיוס. יגאל, מפקד 'נקודת-השילוח', שיגר את האוטובוסים ליעדיהם. בעבודת הארגון סייע עתה סא"ל מישק'ה נהוראי, הסמח"ט השני של החטיבה, אשר שהה ביום הכיפורים בבית קרוביו בערד.

שני הרוגים ראשונים

במשך השעות הבאות הגיעו האוטובוסים טיפין-טיפין ונשלחו ליעדיהם. בערב החליטו אחדים מאנשי מרכז הגיוס לצאת ל'שדה-תימן'. עינו של יגאל נחה על פנסו של עמי. "מה עם הפנס הזה, אתה צריך אותו?" שאל. "בטח צריך." השיב עמי. יגאל שלף את עט הפלסטיק הכדורי שלו. "בוא נתחלף." אמר. מאוחר יותר התברר, כי הפנס שהשיג יגאל במעשה החליפין היה מקור האור היחיד שסייע בתדלוק הלילה של הטנקים והזחלמ"ים בימיה הראשונים של המלחמה.

ב'שדה-תימן' התגבר המתח. קצין האג"מ טלפן שוב ושוב אל הדרך, אך האוטובוסים נעו לדרום באיטיות בגלל העומס על צירי התנועה. המח"ט היה נתון כל העת ללחץ מצד האוגדה: "שלח את מי שתשלח ובלבד שהפלוגות ירדו למטה." אמרו לו. אחה"צ הזמין אליו המח"ט את אמנון המג"ד. "אמנון, אני מצטער," אמר. "הסמג"ד שלך וקצין החימוש נהרגו בתאונת דרכים ליד רחובות." אמנון, שחשש מירידה חדה במוראל של אנשי הגדוד, שחיבבו מאד את השניים, מסר את הבשורה המרה למפקדי הפלוגות בחשאי, כשהוא מיצר על הנסיבות שאילצו אותו לעבור לסדר היום על מות שני קציניו הטובים.

עכשיו חסרו בחטיבה שני סמג"דים, אחד בגדוד אמנון והאחר בגדוד עובד. לגדוד עובד צורף ישעיהו ביטל, שהיה מ"פ בחטיבתו הקודמת. לגדוד אמנון צורף חיים אלקן, שבימים כתיקונם היה חניך בפו"מ. אלקן לא הכיר את המג"ד, אך רוב הקצינים ואנשי הצוות היו מוכרים לו מימי מלחמת ההתשה, והדבר נטע בו הרגשת בטחון.

השעות חלפו במהירות והאוטובוסים עברו את צירי האיסוף. בדרך כלל לא היה צורך להמתין. הגיעו לנקודת המפגש, מילאו את האוטובוס באנשים ויצאו לדרך. במרכז הגיוס התקבלו כל הזמן הודעות על סגירת מפגשים ובשעה 2:00 אחר חצות הודיעו על סגירת המפגש האחרון.

השעות הקטנות של הלילה מצאו את חיילי המילואים של החטיבה נוהרים מכל קצות הארץ ל'שדה-תימן'. הם באו למלחמה באוטובוסים, במשאיות, במוניות ובטרמפים, עם התרמילים והמזוודות והמגבת ושני זוגות הלבנים והסנדוויץ שהכינו בבית. היו שאמרו בעת הפרידה מהמשפחה, "בחייכם, עוד יומיים אני כאן. פעם ראשונה שאני הולך לצבא?" ובאוטובוס, בין מהדורת חדשות אחת לבאה אחריה, חזרו וסיפרו זה לזה על ההתרחשויות והמאורעות שקרו מאז הקריאה האחרונה למילואים.

היה זה לילה חמים של סוף הקיץ. בשובם מן המלחמה נשבו רוחות החורף האחרונות.

התארגנות וירידה

כדי לזרז את ההתארגנות, החליט המח"ט לערוך את פעולות החיול במסגרת הפלוגות: כל חייל פנה לגדודו ושם כיוונוהו אל הפלוגה המתאימה. כל נקודה היתה תחת פיקוח המ"פ, שתדרך את הבאים והטיל עליהם משימות לפי הצורך. בשלב זה סבר המח"ט, כי לא כדאי לערב צוותים אלה באלה, ולכן היו טנקים שזוודו גם בידי אדם אחד.

בבדיקות שערכו אנשי החוליות הטכניות התברר, כי הטנקים היו במצב טכני מצוין, למעט המצברים שהיו לקויים בחלקם והוחלפו לאחר ימים אחדים.

פלוגה א' של גדוד עובד מצאה את הטנקים שלה בבסיס שכן. הטנקים נמצאו שם לאחר טיפול וכדי לחסוך בזמן הועתק לשם כל תהליך החימוש והזיווד.

סמוך לחצות הגיע לחטיבה רובי, מפקד הסיוע החטיבתי, לאחר שגדוד התותחנים שלו השלים את הכנותיו. רובי נועד עם המח"ט והוחלט, כי הוא וקציניו יצטרפו אל הגוף העיקרי של החטיבה בעת שיעבור ליד 'מחנה נתן' בדרכו דרומה.

מן האוגדה קראו למח"ט ולקצין האג"מ לבוא לתדרוך. עכשיו כבר חדלו לדבר שם על מובילים לטנקים. הלחץ בדרום היה חזק מאד. באוגדה סיפרו על מלחמת גבורה של החיילים הסדירים בטנקים ושל אנשי המילואים במעוזים. המח"ט נתבקש להוציא מיד טנקים דרומה לכיוון טסה שבגיזרה המרכזית של התעלה. המח"ט הציע שהטנקים ירדו בציר באר-שבע – ניצנה – אבו-עגילה – ג'בל-ליבני – רפידים – טסה. הצעתו נתקבלה. ב-2 לפנות בוקר יצאו לדרכן שתי הפלוגות הראשונות: פלוגה ג' ('גלון') מגדוד עובד ופלוגה ח' ('חרדון') מגדוד עוזי. מפקד 'גלון' היה גבי ורדי ומפקד 'חרדון' היה שוקה בר-און. על הכוח פיקד המג"ד עובד. הכביש לבאר-שבע היה הומה מכלי-רכב בעת שהטנקים נעו על שרשרותיהם דרומה. ברעם מנועים חלפו כלים בתוך העיר ואזרחים משכימי-קום נפנפו לאנשים לשלום. אחר-כך שינה הנוף את פניו והטנקים פנו אל המדבר.

ב-4:30 לפנות בוקר יצאו ארבע פלוגות נוספות דרומה ובראשן המח"ט ומפקדתו הקדמית. בכוח זה היו גם המג"דים עוזי ואמנון.

כשעלה השחר עסקו הטנקים האחרונים שנותרו ב'שדה-תימן' בהכנות לתזוזה. הסככות הריקות ואריזות התחמושת שהיו פזורות סביב הבהירו, כי היתה זו מציאות וכי צה"ל יצא למלחמה. אחרונים עזבו את הבסיס אנשי המפקדה, לאחר שסייעו בחימושם ובהכנתם של הכוחות הלוחמים. דוד, מפקד המחנה, צירף אל שיירת המפקדה רגמים ואנשי חרמ"ש, שהושארו מאחור בגלל המחסור בכלי-רכב. הם התנדבו לצאת דרומה כ'עובדים כלליים'. במחנה נותר עדיין מישק'ה הסמח"ט, כשהוא 'דוחף' דרומה את הכלים האחרונים. בשעות הבוקר יצאו דרומה גם תשעת תותחיו של רובי המס"ח. ה'שרמנים' הקשישים, שעליהם הורכבו התותחים, יצאו לדרך ארוכה, שגם כלים חדישים יותר התקשו לעשותה. הרבה תלאות מצאו אותם בדרך ועד שהגיע התותח האחרון אל החזית חלפו יומיים.

ביום ראשון בצהרים הגיעו פלוגות החלוץ לרפידים וביצעו תיאום כוונות מהיר. יחידות מסודרות להספקת דלק לא נמצאו ומפקדי הפלוגות, איש-איש כמידת קסמו האישי ויכולת השכנוע שלו, פעלו למען השגת הדלק מהמיכליות שהיו בסביבה.

בתום יומה השני של המלחמה השתרר שקט באיזור הגיזרה המרכזית של התעלה. ציר 'מבדיל', הוא ציר הרוחב בסיני, ושני הצירים המובילים אל התעלה – 'עכביש' ו'טליסמן' – החלו מתמלאים אט-אט בטנקים ובכלי-הרכב של כוחות המילואים. גדודי החטיבה הגיעו לאיזור בשעות הערב והתפרסו כך: גדוד עובד על ציר 'טליסמן' ובהגנה על טסה, גדוד עוזי על כביש הרוחב וגדוד אמנון משני צידי ציר 'טליסמן', ממערב למחנה טסה.

במחנה האוגדה שבטסה היתה הרגשה כבדה. בבית-החולים התת-קרקעי נחו הצוותים הרפואיים, אחרי יומיים של טיפול בפצועים מקֶרֶב החיילים הסדירים. המח"ט, שבא אל החמ"ל, האזין במכשירי-הקשר לשיחות עם אחדים מן המעוזים, שעדיין החזיקו מעמד. קשר מעוז 'פירדאן' דיווח בקול צרוד: "קצין אחד שלנו נהרג וקצין אחר פצוע." הקצין הפצוע נשמע במכשיר-הקשר כשהוא אומר: "אני מקבל הפגזות כבדות. יורים עלי מטנקים. בואו להציל אותנו." מועקה השתררה בחמ"ל, הרגשת אין-אונים קשה מנשוא. בקבוצת הפקודות למפקדי החטיבות והגדודים, שהתקיימה בחצות, היתווה מפקד האוגדה קווים למבצע, שתכליתו הצלת אנשי המעוזים. האלוף אריק שרון הסביר, כי מבצע הצליחה של המצרים הוכתר בהצלחה וכי טנקים רבים של חטיבת אמנון, שיצאו להתקפת-נגד, הושמדו. על פי תכניתו היו כל הכוחות שבאיזור צריכים לפרוץ לאורך הצירים השונים אל המעוזים, לפנות את אנשיהם ולשוב. החטיבה יועדה לפרוץ לאורך ציר 'טליסמן' לעבר איסמעיליה.

בלילה הגיעו מכליות הדלק הראשונות וחלק מן הטנקים של גדוד עוזי תודלקו על ציר 'עכביש', כשהם ניצבים בעמדות. מנות האוכל הראשונות שהגיעו החליפו את המציות והממרחים, שהיו התפריט היחיד בעת הנסיעה דרומה. ידיהם של אנשי החוליות הטכניות, שליוו את הטנקים, היו עמוסות עבודה, אך המח"ט היה יכול לציין בסיפוק, כי הטנקים החדשים הוכיחו יכולת מצוינת בדרכם הארוכה.

ביום שני בבוקר הוברר, כי מסיבות שונות, לא תצא תכנית הפריצה אל הפועל. לכן עברו הגדודים ממצב של חניון-ילה למצב של חניון-יום והגדילו את המרחקים בין הטנקים. עכשיו החלו האנשים מבינים את גודל מבצע הצליחה המצרי ואת משמעותו. מ'חמדיה', השולטת על התעלה, נראו טנקים, תותחים, נגמ"שים וכלי-רכב רבים על 'מיסורי' ועל המתחמים האחרים שבסביבה. "גודש הכלים," נזכר המח"ט, "הזכיר ממש קן נמלים." כוחו של האויב התחזק ממש מרגע לרגע בכלים נוספים, שחצו את התעלה על הגשרים שהקימו המצרים.

ב-9:00 בבוקר כינס המח"ט את מפקדי הגדודים לקבוצת פקודות מהירה. "החטיבה תתפוס את 'חמדיה' ו'כישוף' ותבלום לכיוון מערב." אמר המח"ט. "את עיקר 'חמדיה' יתפוס גדוד עוזי. גדוד אמנון יתפוס את צפון 'חמדיה' ואילו גדוד עובד יהיה הדרומי ביותר, על 'כישוף'."

ההיערכות נשלמה ב-10:30 בערך. בצורה שבה התפרסה, איבטחה החטיבה את שני צידיו של ציר 'עכביש', כשהיא ניצבת מול 'מיסורי' ו'טלוויזיה', שהיו בידי האויב. 'מיסורי' הרחוקה יותר היתה מלאה בכלי-רכב מצריים ונראתה כיעד חי"ר עצום. 'טלוויזיה' ו'כישוף' היו תעוזים שנועדו לשמש קו שני במסגרת קו בר-לב. מקומם סימן למעשה, את סיומו של המישור הנפרש מקו התעלה ואת תחילתו של קו הגבעות.

עד מהרה פתח האויב בהפגזה ארטילרית על נקודות ההיערכות החדשות. רסיס של אחד הפגזים פגע במצחו של דובל'ה, קמב"ץ גדוד עובד, והוא נהרג במקום. דובל'ה היה בטנק המג"ד, משום שהכיר היטב את האיזור מתקופת שירותו הצבאי. "עשרים, כאן אחד." קרא עובד למח"ט במכשיר-הקשר. "יש לי צהוב (פצוע) אחד. נדמה לי שהוא שחור." דובל'ה היה החלל השלישי של החטיבה.

הטנקים החלו מנהלים קרבות תותחים על 'מכשיר'. ברשת הקשר החטיבתית נשמע קול חדש. קולו של רובי המס"ח, שהחל מטווח את תותחיו. רובי קיבל את הוראות הטיווח מן המח"ט ו'הדליק' כלי-רכב על 'אמיר', 'מיסורי' ו'טלוויזיה'. גם אנשי הטנקים רשמו לזכותם פגיעות טובות בכלי האויב. חילופי האש נמשכו עד השעה 12:00 בצהרים ואז הורה המח"ט לחטיבה, בהתאם לפקודות שקיבל, לחזור לתדלוק על ציר 'מבדיל' ואחר כך לצאת דרומה עם יתר כוחות האוגדה, כדי לתגבר את כוחותינו שבגזרה הדרומית. גדוד יואב, שנשאר יחיד בשטח, החליף על גבעות 'חמדיה' ו'כישוף' את כוחות האוגדה שיצאו דרומה. ב'מבדיל' לא היו מכליות תדלוק של האוגדה. במקום נוצר פקק תנועה עצום. כאן נעצרה החטיבה ואיבטחה את החטיבות האחרות שירדו דרומה.

לזילבר, מ"מ 4ב' 'זומזום', היה נדמה בעת החנייה שהוא שומע קול מוכר בקשר, קול שהיה זכור לו עוד מימי מלחמת ההתשה. הוא לא טעה. היה זה גיורא האן, המ"פ ששב מארה"ב. זילבר נטל את שפופרת מכשיר הקשר ואמר לחיים כץ הסמ"פ: "נדמה לי ש'זומזום' האורגינל הגיע." ואמנם, אחרי כמה דקות חיבקו החבר'ה את 'זומזום' האורגינל בכבודו ובעצמו.

גיורא, גיסו של עובד, חבר קיבוץ בארי שבדרום, שמע על פרוץ המלחמה בעת שהיה בטיול בארה"ב. הוא התקשר לקונסוליה הישראלית בניו-יורק וביקש לחזור לארץ. שם נטלו את מספר הטלפון של מלונו והורו לו להמתין. גיורא המתין כשהוא צופה בשידורי החדשות בטלוויזיה, שלא בישרו טובות. לאחר שעה קלה איבד את סבלנותו ובחברת אשתו יצא לנמל-התעופה 'קנדי'. בנמל-התעופה נאמר לו, כי לפי שעה אין טיסות ללוד וכי אין יודעים מתי תחודשנה הטיסות. גיורא בדק ומצא, כי יש טיסה מניו-יורק לפריס והחליט להצטרף אליה, כי העריך ש"יהיה קל יותר להגן על תל-אביב מפאריס מאשר מניו-יורק." בני הזוג הגיעו לפאריס בבוקר, הניחו את צרורותיהם והמתינו למטוס שיביאם לארץ. לטיסה שיצאה בשעה 7:00 בערב ללוד עלו הנוסעים לפי סדר עדיפות: קודם-כל כתבים זרים, ואחריהם שריונאים, רופאים וחיילי יחידות אחרות. אחר חצות נחת המטוס בלוד. נציגי צה"ל בשדה-התעופה אמרו לגיורא לנסוע לביתו ולהתייצב למחרת בתל-השומר, אך גיורא הרגיש מתוסכל: בשביל מה חזר מארה"ב? הוא ניסה לטלפן אל החטיבה, אך הקווים היו תפוסים כל הזמן. בשעות הקטנות של הלילה הצליח להשיג בטלפון את המפקד התורן של האוגדה בסיני. "אם אתה יכול, בוא למטה." אמר המפקד. למחרת ב-6:00 בבוקר יצא גיורא בטיסה של ארקיע לרפידים, כשהוא לבוש עדיין בבגדי התייר הצבעוניים שלו. ברפידים שוטט פה ושם, עד שגילה בסדנה ארבעה טנקים של החטיבה, שהתעכבו לצורך תיקונים. הוא הצטרף אליהם ויצא לכיוון טסה. מאחד המט"קים נטל גיורא לוח תדרים ולפיו כיוון את מכשיר הקשר שלו לרשת הפלוגתית. לאחר קבלת-פנים בפלוגה, הלך גיורא לפגישת היכרות עם עוזי המג"ד ושמע מפיו פרטים על המצב בגיזרה. אחר-כך חזר אל הפלוגה ו'זומזום' האורגינל נכנס לתפקידו.

סמוך לשעה 3:00 אחה"צ עברה במכשירי הקשר הפקודה לשוב מיד לעמדות הבוקר. כשחזרו הטנקים לעמדות אלה התברר, כי האויב התקדם ותפס את 'מכשיר' והיתה סכנה שגם 'חמדיה' תיתפס.

אחה"צ יצא האויב להתקפתו הראשונה: כ-30 טנקים מצריים נעו, כשהם יורים לעבר 'חמדיה' והגבעות שממזרח ל'מכשיר'. התפתח קרב אש מטווח של 1,500 מטר ואף כי מדי הטווח של הטנקים לא היו מכוונים כראוי, ערכו הטנקים של גדוד עוזי מטווח בכלי האויב. כמה פגזים שירו המצרים נפלו בקירבה מדאיגה לטנקים הישראליים וגם פגזי הארטילריה נפלו קרוב למדי.

פלוגה ח', 'חרדון', היתה פרושה על גבעה בצורת כדור, כשאגפיה חשופים, ומשם טיווחה את הטנקים המצריים. בשלב מסוים, ירד הסמ"פ שמאי שיינפלד לאחור, כדי למצוא מחסה. באותו רגע ממש הגיעו הטנקים של אמנון ל'עיבוי מערך'. שמאי הבחין בטנק של המ"מ אבי העולה מימינו. קשר אלחוטי לא היה לו עם הטנק, והוא החל מאותת לאבי בידיו שיזהר ויחזור מעט אחורה. אך בעוד הוא מתאמץ להסב את תשומת לבו של אבי, נפגע הטנק מפגז שנורה מימין. הטנק עלה באש ורק שני אנשי צוות קפצו ממנו. אחר-כך היתה התפוצצות חזקה והיה ברור, שאבי ואיש הצוות האחר לא נותרו עוד בחיים.

בקרב זה נהרג גם המט"ק יוסי בס מגדוד אמנון, שהטנק שלו נפגע בפגיעה ישירה. באותו זמן תפס חלק אחר של גדוד אמנון את הרכס שממזרח ל'מכשיר', כדי לבלום התקדמות אפשרית של האויב. כוח זה ניהל קרב תותחים עם 'מכשיר' ובמהלכו נפגעו כששה טנקים של האויב.

ביום שני בלילה היו הטנקים פרושים בחניוני לילה על 'חמדיה', 'כישוף' והרכס שממזרח ל'מכשיר'. היה זה ליל-ירח והחולות הלבנים של הדיונות היו מוארים היטב. השקט נקטע מדי פעם בפעם ברעש הפגזים ששילחו סוללות הארטילריה הישראליות.

בלילה זה, כמו ברוב לילות המלחמה, ניעורו לחיים הרמקולים של רשת-הקשר המינהלתית, שפעלה בניצוחו של מישק'ה. ב-2:00 אחר חצות נעה מכיוון טסה שיירת כלי רכב, שכללה מיכליות דלק ומשאיות עם מזון ותחמושת. השיירה נתקעה בפקק התנועה העצום שהיה בדרך, ומישק'ה הקים בו במקום יחידת 'שוטרי תנועה'. התפקיד הנכבד הוטל על יחידת הסיור החטיבתית, שנעה במכוניות מסחריות. הסיירים חסמו את ציר 'עכביש' משני הכיוונים ובסיועם החלו המכוניות התקועות זזות אט-אט.

בקרבת 'חמדיה' ו'כישוף' נוצרו שני ריכוזי תדלוק וחימוש והטנקים ירדו אליהם בקבוצות מן העמדות. למלאכת ההעמסה נתנו את ידם קצינים וחיילים, ביניהם נהגים, ספקים, עובדים כלליים וטבחים. לכל השיירה כולה נתן את אורו פנס אחד ויחיד – הפנס שנטל יגאל ממרכז הגיוס. במכוניות ההספקה היו לראשונה גם ירקות טריים ומנות קרב בכמות מספקת. אנשי החוליות הטכניות ניצלו את ההזדמנות לעריכת תיקונים מהירים בטנקים המתדלקים וכך עשו גם אנשי הקשר והחשמלאים.

מקלטי הרדיו סיפרו מדי שעה בשעה על קרבות קשים ברמת-הגולן. "שמעתי שמחר דופקים אותם." אומר מישהו. "עזוב, אנחנו נעמוד כך עד שיגמרו את העניינים ברמה." …"מעניין מה עושים עכשיו בעיר: בטח כולם ישנים. מי יודע מתי יקבלו שם את מכתבים שלנו…"

מלאכת החימוש והתדלוק נסתיימה עם אור הבוקר. למראה כלי-הרכב שנחו בצפיפות על הכביש נתמלא לבו של יהודה בכר אימה מפני מה שעלול לקרות בעת התקפה אווירית והוא דאג שיינתנו הנחיות להתנהגות בעת התקפה כזאת.

ביום שלישי בבוקר שלח המח"ט את פלוגה ג' ('גלון') מגדוד עובד לתצפיות מאיזור 'חורבה', שהיתה תעוז ששכן כ-12 ק"מ מדרום ל'כישוף'. על 'גלון' הוטל לצפות דרומה, לעבר הגזרה הדרומית ומערבה, לעבר 'כברית' והאגם המר. מן הידיעות המודיעיניות שהגיעו בינתיים התברר, שכוחות צה"ל באזור נלחמו נגד חמש דיביזיות חי"ר מצריות ודיביזיית טנקים אחת. החטיבה עצמה עמדה מול דיביזיית חי"ר וחלק מדיביזיית הטנקים.

ב-7:30 בבוקר קיבל המח"ט פקודה מאת האוגדה לעלות ולכבוש את 'מכשיר'. יעד זה היה גדוש אנשי חי"ר, אשר ירו טילים לעבר 'צנטוריונים' ישראליים, שעמדו בסמוך לציר 'טליסמן', ליד 'חמוטל'. ברשת הקשר שאל המח"ט את אמנון: "מה דעתך, לקחת את 'מכשיר'?" ואמנון ענה: "כדאי שנזכור שתי עובדות: ראשית, יש על היעד אנשי חי"ר ובידיהם כלי נ"ט. ושנית…" את ה"שנית" לא אמר אמנון, אך שניהם ידעו, כי לגדוד כמעט שאין מקלעים. אלא שחזקה על המח"ט פקודת האוגדה והוא הורה לאמנון לתקוף, כשגדוד עוזי והארטילריה מחפים עליו.

פלוגה כ' ('כלוד') של שמילו, תקפה מימין והיתה הצפונית ביותר. משמאל תקפה 'לורה', בפיקודו של אהרון נרקיס, ו'מוקדון', בפיקודו של אבי סימון, יצאה אחריהם. את פני התוקפים קידמה הפגזה מסיבית, וכשהתקרבו הטנקים ל'מכשיר' נתקלו גם בירי מ'בזוקות' ומטילים. לפני 'מכשיר' נתקל הגדוד בדיונות בלתי-עבירות ובשל כך החלו הטנקים לנטות שמאלה והגיעו לבסוף עד פאתי היעד מדרום.

הטרדות החי"ר המצרי נמשכו ובהיעדר מקלעים, שימשו ה'עוזים' כלי-הירי העיקרי נגדם, אך ה'עוזים' לא היו כלי-נשק יעילים, בגלל טווח הירי הקצר שלהם. אמנון החליט לנסות לנוע מערבה ואז נפגע תא הזיווד השמאלי בטנק שלו מטיל נ"ט. הוא החל מאתר את יחידותיו הפזורות בשטח ואז נפגע מקליע בזרועו. הוא נטל את שפופרת מכשיר הקשר והודיע לאלקן הסמג"ד את דבר הפציעה ואלקן נטל את הפיקוד. במקביל יצר המח"ט קשר עם אלקן והורה לו לחלץ את הגדוד ולהגיע ל'יוקון', כדי לחמש ולתדלק את הטנקים. (גדוד אמנון היה הגדוד היחידי שלא הספיק לעשות זאת בלילה). אמנון, ששמר על קור רוחו, פונה ל'עכביש' ושם לעבר טסה.

כשהיו הטנקים בדרך ל'יוקון', הועבר הפיקוד על הגדוד לידי יהודה הסמח"ט והוא הורה לטנקים לנוע מיד בחזרה לעבר הרכסים שממזרח ל'מכשיר'. כל אותה עת נמשכו חילופי אש ארטילרית ואש טנקים עם המצרים ובעת התנועה לעבר הרכסים נפגע יהודה בזרועו ובגבו מרסיסי פגז שנפל בקרבת הטנק שלו.

פציעתו של יהודה היתה קשה מזו של אמנון והיה הכרח לפנותו מיד. אלא שהטנק שלו התקרב יתר על המידה ל'מכשיר' וניצב בשטח נחות, בין כוחותינו לבין האויב. ניסים שלום, שהיה בטנק הסמח"ט, ניסה להסביר בקשר את מיקומו, אך לא היו בפיו פרטים מספיקים. "הייתי בשטח נחות והייתי קרוב ל'מכשיר'." סיפר ניסים שלום. "החבר'ה היו מאחורי, ולו ניסיתי לצאת מן השטח, הייתי מתגלה לטנקים של האויב. תוך כדי כך היה סיוע אווירי שלנו ואחת הפצצות נפלה בקרבתנו. זה היה 'ברוך' רציני, כיוון שהייתי הרבה לפני החבר'ה שלי ופשוט פחדתי שהם יירו עלי. איתרתי את עצמי לפי מקום נפילת הפצצה של המטוס ואלקן הדריך אותי לצאת משם. הייתי די חשוף ביציאה וזה היה 'שקשוק' אימים. בינתיים החל בכר מאבד את הכרתו ואנחנו השקינו אותו כל הזמן וחבשנו אותו. לבסוף הגענו לציר 'עכביש' ושם הוא פונה." תוך שעה החליף הגדוד את מפקדו בפעם השלישית והפיקוד הוחזר לידיו של אלקן הסמג"ד. אלקן היה מודאג מן המחסור הגובר בדלק ובתחמושת וברשות המח"ט החל לשגר את הטנקים בקבוצות לעבר נקודות המילוי ב'יוקון'. בעת העמידה על הרכסים, סופחה 'כלוד' לגדוד עוזי, שישב על 'חמדיה'.

בשעה 11:30 החלו כ-60 טנקים מצריים תוקפים את כוחותינו.

מספר המח"ט: "ראינו את תנועתה של החטיבה הזאת ממש מתחילת 'מיסורי'. הטנקים נעו בפריסה רחבה והעלו תימרות אבק וראינו כיצד הם מתקדמים ישר לעבר 'חמדיה'. התנועה שלהם היתה יפה. רוחב התקפה היה כ-8 – 9 טנקים והעיקר היה לעומק. נדמה לי, שהיו אלה טנקים בליווי אנשי חי"ר או חרמ"ש. הורדתי את הטנקים שלי לעמדות תצפית והוריתי, שכולנו נעלה לעמדות-אש כשהמצרים יהיו בטווח קרוב ואזי נפתח באש בבת-אחת. מפקד האוגדה נכנס לרשת שלי ואמר: 'רק אל תעלה מאוחר מדי, כדי שלא יעלו עליך'. כשהם היו בטווח של 1,800 מטר בערך, נתתי פקודה לעלות בבת אחת ולירות בהם."
מספר רובי המס"ח: "לצורך שבירת ההתקפה המצרית, עמדו לרשותי כל קני התותחים של האגד הארטילרי. היתה לי הרגשה של רגע גדול. אני הרי חיפאי והרגשתי שעכשיו אני הולך להגן על חיפה…"
כשהתקרבו הטנקים המצריים, עלו הטנקים הישראליים לעמדות והחלו יורים ופוגעים בשריון של האויב. מספר אהרון ימין, נהג טנק בגדוד אמנון: "הם נפרסו לפנינו ואנחנו ערכנו בהם מטווח. דפקנו טנקים, ועל כל פגיעה אמרנו שזה בשביל חבר שנהרג."
ומוסיף חיים כץ, סמ"פ 'זומזום': "הרגשתי שאנחנו חייבים לעצור את ההתקפה ואין איש זולתנו. כולנו עשינו את המקסימום והם תקפו בגלים ובזרם."
אומר עוזי המג"ד: "ההתקפה הראשונה נהדפה והשמדנו להם הרבה טנקים. לנו לא היו נפגעים. כעבור שעה החל להתפתח גל התקפה נוסף."
ומספר עידו מור, מ"פ 'ואנקל': "כשהחלו הטנקים לתקוף, ירינו גם לטווחים רחוקים יותר. תותחן שלי, יוחנן טסה, הדליק טנק מצרי ממרחק של 3,200 מטר וזה יפה מאד. אחר-כך פגענו בטנק צפוני יותר. הוא נפגע ושני טנקים אחרים שלהם התנגשו בו."

הטנקים המצריים נפגעו בזה אחר זה, אך אחדים מהם המשיכו בהסתערות וירו לעבר הטנקים הישראליים. כמה טנקים מדגם 'טי 55' התקדמו והגיעו אל השטח שמתחת ל'חמדיה'.
מספר עוזי בן- יצחק: "שלחתי את שמאי שיינפלד, הסגן של שוקה, ועוד שני טנקים שיעשו איגוף מימין, ייצרו מגע מן האגף עם הטנקים המצריים וידפקו אותם."
שמאי שיינפלד: "לקחתי את דוד פרץ מ"מ 1 ואת הטנק של אהרון ממן וירדנו למטה. ממן פנה ראשון שמאלה לעבר הטנקים התוקפים, אחריו ירד פרץ ופנה גם הוא שמאלה ואנו אחריהם, נמוך יותר. פגעתי בשניים-שלושה טנקים והפלוגה המשיכה לירות מלמעלה. פרץ הודיע שאזלה אצלו התחמושת ושהוא עולה למעלה. הוא ביקש משוקה לשים עין על ממן. אני המשכתי לירות."
שוקה בר-און: "פתאום ראיתי אנטנה מבצבצת ואחר כך הופיע טנק מצרי, כנראה טנק שעבר את פרץ. הוא הנמיך את הקנה ושלח פגז לעברי. הפגז פגע בשרשרות הטנק, אך לא היו נפגעים. גיורא אילן ואני ירינו בעת ובעונה אחת. אני פגעתי במרכז הטנק וגיורא בצד השמאלי שלו."
שמאי שיינפלד: "ירו עלי טנקים מכיוון 'מכשיר' וראיתי שהם יורים גם לכיוון המג"ד. אמרתי לו בקשר שיורים עליו והוא נע לאחור. לבסוף הכל הסתדר, פחות או יותר. השמדנו אותם, אך ירו לי מעל הראש מ'מכשיר' והחלטתי לחזור למעלה. כשעלינו אמר התותחן שלי, חיים שרל: "זה לא צריחון שבוער משמאל? באותה שניה אמר שוקה: 'לא נפגעתי, אל תדאגו, הכל יהיה בסדר.' ואני אמרתי: 'חבר'ה, לא נורא,' והמשכתי לעלות. לא היה קשר עם הטנק של ממן. למטה עלו תימרות עשן מטנק פגוע ואנשי הגדוד סברו, שהוא טנק מצרי. רק מאוחר יותר הובעה ההשערה, כי הטנק הבוער היה בעצם הטנק של ממן. חילופי-האש נמשכו והמצרים ניסו להפעיל גם סיוע אווירי, אך מטוס מצרי יחיד שהסתער על 'חמדיה' החטיא את מטרתו ופגע בריחוק מה מן הטנקים."

אלוף הפיקוד, שהאזין לרשת החטיבתית, פנה אל המח"ט: "כמה טנקים נפגעו?"
"כ-35 טנקים" השיב המח"ט.
"יפה מאד." אמר האלוף.

אנשי הטנקים המצריים הפגועים, שנותרו בחיים, נסו מערבה וכוחותינו לא ירו בהם.

ביום שלישי בשעה 12:00 בצהרים, כשהיו הטנקים חונים בעמדותיהם שעל 'כישוף' ו'חמדיה' ועל הרכסים שממזרח ל'מכשיר', הורה המח"ט לתקוף לעבר התעלה, במטרה להגיע אל קו המים. בקרב הזה, כבקרבות האחרים, לא עמד לרשות החטיבה כל מודיעין לקרב. לא היו ידיעות ברורות על גודל כוחו של האויב, על כלי הנשק שלו ועל מיקום מתחמיו. למעשה, היה התעוז שעל 'טלוויזיה' המתחם המוגדר היחיד שלנגד עיני החטיבה. לרשות המס"ח הועמדו שוב כל קני התותחים של האגד הארטילרי, אך היעדר מידע מודיעיני על היעדים היה בעוכרי הארטילריה, ובשלביה הראשונים של ההתקפה כיוון המס"ח את קני התותחים בעיקר לעבר סוללות הארטילריה של האויב ולעבר 'טלוויזיה'. עם זאת, ניתן היה להבחין בקלות באלפי חיילים מצריים ובכלי רכב בשטח שנפרש מ'כישוף' ו'חמדיה' לעבר 'מיסורי', 'אמיר' והתעלה.

לפי פקודת המח"ט היה גדוד עובד הדרומי ביותר. גדוד עוזי, ובתוכו המח"ט והמס"ח, היה במרכז וגדוד אמנון, בפיקודו של חיים אלקן, היה הצפוני ביותר, מול 'מכשיר'. על-פי התוכנית שהתווה המח"ט, היה גדוד אלקן צריך לאגוף את 'מכשיר' מדרום ולהצטרף אל התוקפים בגל שני. בלב כולם היתה הרגשה של התרוממות הרוח, שהנה בא הקץ למצב המוזר הזה של לוחמה סטאטית. גאווה אחזה בלוחמים שעה שהביטו בשפע הטנקים הגולשים לעבר המישור. המח"ט, לאחר שנתן את פקודת ההתקפה, הרגיש כי חסרות לו מלים לומר לצעירים שבטנקים והוא פנה אל מפקדי הגדודים ברשת הקשר החטיבתית: "תאמרו לחבר'ה שאנחנו יוצאים למלחמת מגן נגד האויב שקם להשמיד אותנו. בהצלחה!"
הטנקים התקדמו לעבר יעדיהם ומיד נפתחה עליהם אש.

מספר המג"ד עוזי: "היתה צפיפות נוראית ואבק עצום וכל זה תוך כדי ירי. חששתי מאד, שנפגע אחד בשני ובאחדים מן הקטעים אמרתי לאמנון אברמוביץ, הנהג שלי, שיסע לאט יותר. לפתע נפגע הטנק שלי מטיל. הטנק התגלגל כשהוא בוער. אני הצלחתי לקפוץ החוצה ולעצור את הטנק שהגיע אחרי. התותחן והטען-קשר הצליחו להיחלץ, אך אמנון הנהג נותר בפנים."
מספר אמנון אברמוביץ: היינו בטנק הראשון שנפגע. הטיל פגע בתוך תא הנהג מימין. דבר ראשון אמרתי: 'עוזי נפגעתי.' לא ידעתי אם לצאת החוצה, כי לא קיבלתי פקודה כזאת. החלטתי להמשיך ולנסוע. אז פרצה אש חזקה בתוך תא הנהג ואני פשוט התחלתי להישרף. הרגשתי שזה הסוף. פשוט חיכיתי למוות. הרגשתי, שאני כולי נשרף ורציתי שאמות מה שיותר מהר. פתאום דעכה האש וראיתי שרק בצווארון אני בוער. ניסיתי להרים את ידי לעבר הצווארון ולא יכולתי. ראיתי שידי אינן זזות. החלטתי לצאת מתוך הטנק. נתתי מכה בפתח העליון והוא נפתח כלפי מעלה. התכופפתי כדי להרים את ה'עוזי' של הטען-קשר ולא הצלחתי, משום שידי היו שרופות לגמרי. באותן שניות הופיע שירי התותחן ומשך אותי החוצה. הם העלו אותי על טנק אחר, תחת אש, ופתאום נטשו אותי. כנראה שהטנק נפגע. ואז חילצו אותי שוב משם. עוזי מספר, שכל ידי היו מקולפות ושהעור ירד כמו כפפות. הוא אמר, שהפנים שלי היו כמו דייסה שחורה ושהוא היה בטוח שנותרו לי רק כמה דקות לחיות. כשיצאנו מתוך הטנק לקחו אותי שירי התותחן ועוד בחור אחד משני צדדי והתחלנו ללכת ברגל."
הקשר שבין עוזי המג"ד ופלוגותיו נותק. עוזי הצטרף לטנק אחר והחל נע בשטחים נמוכים בעקבות גדודו, ששעט קדימה.

מספר עידו מור, מ"פ 'ואנקל': "גלשנו, כל הגדוד, קדימה לכיוון צפון-מערב, כללית לעבר 'טלוויזיה'. כאשר ירדנו, פגענו בירי מהיר בשלושה טנקים שהיו לפנינו. תפסנו עמדות כקילומטר לפנים לכיוון 'טלוויזיה'."

סיפר שוקה בר-און, מ"פ 'חרדון': "נסעתי במקביל לגיורא עוז, מ"פ 'זומזום'. בדרך עברנו על פני משאיות, נגמ"שים, טנקים וחיילים. ירינו על כל מה שראינו בדרך. עברנו את 'טלוויזיה' כ-600 מטר מערבה ואז נעצרנו, שתי הפלוגות, וירינו על חי"ר מצרי, שעמד על שיפולי 'מיסורי' והפעיל כלי נ"ט. הסמג"ד פקד עלינו לתפוס עמדות על רכס 'טלוויזיה'."
מספר שמאי שיינפלד, סמ"פ 'חרדון': "כשנכנסנו לעמדות, הגיעו הודעות משונות ולא הבנתי מדוע איננו ממשיכים לנוע. ירינו פה ושם ואז החלו לעוף הטילים הראשונים."
מספר גיורא עוז, מ"פ 'זומזום': "השארתי את הסמ"פ וטנק נוסף בחיפוי. תחמושת למקלעי 0.3 לא היתה לנו. גם משקפות לא היו ופגזים היו רק כדי שליש בטן. כשהתקרבנו אל המעוז, לא ידענו על טילי הנ"ט ולא ידענו שלא נהיה מסוגלים לזהות את מקורות הירי. הכנסנו שני טנקים לעמדות אש, אך הם לא ירו משום שלא הצליחו לזהות את האויב. התקדמתי עוד כ-300 מטר לעמדות-תצפית, ואז שרקו טילים באוויר …"

מספר חיים אלקן, הסמג"ד: "פלוגת 'כלוד', בפיקודו של שמילו, עברה בבוקר להיות תחת פיקוד עוזי וברשותי נותרו שתי פלוגות – 'לורה' מימיני ו'מוקדון' משמאלי. תקפנו כשאנו נעים במהירות ויורים תוך כדי נסיעה. כשהתקרבנו ל'מכשיר', ראיתי שאנחנו מתחת למצוקים בלתי-עבירים ולא ידעתי אם לעבור אותם מימין או משמאל. ירו עלינו כל הזמן. הודעתי למח"ט, שאני לוקח את 'מכשיר' מצפון, אך לא הצלחתי ליצור איתו קשר למרות שקראתי לו כל הזמן. התחיל להיות דוחק שם ואני קראתי וקראתי, עד שסגן מפקד האוגדה התפרץ לרשת ואמר: 'קח, קח מצפון.' מצאתי מעבר ועליתי ראשון על 'מכשיר', כש'לורה' אחרי. 'מוקדון' הגיעה אל החלק הדרומי של 'מכשיר' ונשארה שם."

מספר אהרון נרקיס, מ"פ 'לורה': "הפלוגה שלי המשיכה עם אלקן מדרום לצפון, עד שמצאנו מעבר מערבה בצפון הדיונה. אלקן, אני ומפקדי מחלקות 1 ו-2 עברנו במעבר ומחלקה 3 איגפה מצפון, כדי שלא נהיה צפופים. היתה שם עוד דיונה קטנה. כשעברנו אותה וירדנו במורדותיה המערביים, נתקלנו במטח של נק"ל וטילים והבנתי שנכנסנו למארב."
מפיתחו הצפוני ביותר של 'מכשיר' פרץ הטנק של חיים אביטל, יחזקאל בכר, דוד קור וחיים טלמור. תולדות קרב הגבורה שניהל צוות טנק בודד זה נגד המצרים לא נודעו עד עצם היום הזה.
מספר ניסים שלום, מ"פ 'ינבוט': "בעת קבלת הפקודה הייתי עם עוד טנקים בהתארגנות מחדש על ציר 'עכביש'. הייתה בעיה כיצד להכניס את הטנקים בחזרה אל הקרב. ארגנתי את כולם ליחידה עצמאית וקראתי להם תחנות 'ינבוט' (זאת היתה הרשת הרזרבית הגדודית). חילקתי את הטנקים לשתי מחלקות ויצאנו לעבר 'מכשיר'. פרסתי אותם, מחלקה מימיני ומחלקה משמאלי. יצרתי קשר עם אלקן, שכבר היה על 'מכשיר'. אלקן אמר לי, שהוא רוצה אותי למעלה. עלינו למעלה וניהלנו קרב עם אנשי חי"ר מחופרים, תוך שיפור לפנים."

גדוד זה תקף במקביל לשני הגדודים האחרים לכיוון 'טרטור'. הטנקים לא נתקלו בהתנגדות אויב רצינית. אף כי חלפו לידם כמה טילי נ"ט, לא נפגע כל טנק. בתום ההתקפה היו לגדוד הישגי שטח והוא נותר באזור 'פוטון' 37-38. מזרחה ל'עכביש' 55, בין שיירות של רכבי דרגים, פרס תאג"ד אמנון את ציודו. פצועי ההתקפה החלו להגיע לשם בזרם הולך וגדל. אחדים מן הפצועים נפגעו קשה והיו ביניהם שסבלו מכוויות קשות. לעזרתם של הרופא החטיבתי, ד"ר חנן טאובר, והרופא הגדודי, ד"ר חיים יפה, באו שני רופאי החת"מ. ד"ר עמוס פינלי הביא עימו מספר פצועים שאסף בדרך. הצוותים הרפואיים עסקו בעיקר בחבישה, בטיפול בכוויות, בהנשמה ובעירוי נוזלים. הם טיפולו גם בכמה שבויים מצריים פצועים, שהובאו אל התאג"ד.

כשהחלו פגזי הארטילריה של האויב ליפול בקרבת התאג"ד, הוחלט להעתיק את התאג"ד על פצועיו לאיזור 'יוקון'. "הפצועים התנהגו בצורה מופתית וממש לא הוציאו הגה מפיהם." נזכר ד"ר טאובר.
מספר אמנון אברמוביץ: "המשכנו ללכת, כששירי והטנקיסט השני תומכים בי. שירי דיבר אלי כל הזמן והרגיע אותי. לאחר כמה דקות, שנראו לי כשעות, הופיע טנק עם סגן ממושקף (שוקי רפפורט). הוא שם אותי על דופן הטנק והצמיד אותי בין רגליו כדי שלא אפול. הוא הביא אותי אל 'עכביש' ושם עברתי אל נגמ"ש חילוץ, שהביא אותי אל התאג"ד. חתכו לי שם את האוברול והנעליים ושמו לי תחבושות מטלין נגד כוויות."
בשעה שהרופאים טיפלו באמנון, נקלע לתאג"ד הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, שהיה כנראה האזרח הראשון שהגיע אל החזית. באחת מפינות התאג"ד הבחין הרב באמנון השוכב מכוסה כולו. הרב פנה אליו, הניח את ידו על ראשו ובירך אותו. כשחש אמנון בידו של הרב, פקח את עיניו ושפתיו לחשו: "הרב גורן." הרב חייך אליו ואיחל לו החלמה. אמנון חולץ במסוק.

גדוד עוזי המשיך להיאבק באנשי החי"ר באיזור תעוז 'טלוויזיה', שהיו מחופרים סביבו. כאן נתקלו האנשים באויב הקשה ביותר – הטילים. למצרים היו טילי נ"ט גם במלחמת ההתשה, אלא שאז היו אלה 'שמֶאלים' ובכמויות קטנות מאד. כאן נראו לראשונה טילי ה'סאגר', שנתגלו כנשק יעיל מאד. הם הופעלו בכמויות עצומות, ככלי כמעט אישי בידי אנשי החי"ר, ונורו בשיטה מסוימת: המצרים היו פותחים במטח מרוכז של טילים ואחר-כך ממשיכים בירי דליל מכל עבר. לאנשי הטנקים קשה להבחין ב'סאגר' הנשלח מולם, כי טיל זה קטן יותר מה'שמֶאל' ואין צורך להשתמש בכלי גלוי כדי לשגרו. כן השיגור אינו אלא מכסה המזוודה, שבתוכה מונחים חלקי הטיל המפורק.

מספר חיים כץ, סמ"פ 'זומזום': "תפסנו עמדות על 'טלוויזיה' מדרום לתעוז והבחנו בבריחה מבוהלת של המצרים מכל האיזור. פתאום החל מטח חזק של טילים. הטנק שלי ושל ויזל תפסו עמדות מול נקודות השיגור של הטילים, צפונית-מערבית לתעוז. בשלב זה עדיין לא נפגעו טנקים, אך קצב הטילים התגבר ולא יכולנו לעלות לעמדות. באותו שלב חשבתי, שהמגמה היא להגיע לתעלה והחלטתי להיות קרוב ככל האפשר לפלוגה. זמן קצר לאחר מכן פגע טיל בטנק של גיורא."

מספר גיורא עוז, מ"פ 'זומזום': "חטפנו טיל והטנק החל להישרף כולו. קפצתי החוצה ואז פגע בטנק עוד טיל ופצע את הנהג נחום רוט. נכנסנו לחפירה שליד הטנק וברשותנו שני 'עוזים' ומחסניות ושלושה רימונים. ניקינו את ה'עוזים' אך לא האמנתי שהם יירו. הטמנתי את המסמכים שלי עמוק באדמה, כדי שאם ימצאו את גווייתי לא יימצאו אותם. הסרתי מעלי גם את הדרגות. נשימתו של הנהג הפצוע נעשתה קשה. המצרים ירו בנו עוד טיל, אך החטיאו. היתה שעת צהרים. החלטתי להמתין עד רדת החשיכה ואז להסתלק. חיכינו כשעתיים ולפתע הבחין בנו חייל מצרי שקרא לחבריו והם התקרבו אלינו תוך ירי. כשהיו המצרים קרובים, קפץ הטען-קשר שמעון ועקנין החוצה, הסתער לעבר המצרים בצעקות והשליך רימון. כנראה שהוא נפגע מהרימון שזרק. הוא שינה את כיוון ריצתו ופנה לעבר כוחותינו, אך אז השיג אותו כדור מצרי והוא נפל חלל. כשהיו המצרים במרחק כשני מטרים מן החפירה, נתקע לי ה'עוזי'. ניסיתי לשחרר את הסדן ואז הופיע מולי חייל מצרי ואיים עלי בנשקו. לא הרמתי ידיים. חטפו אותי ואת התותחן החוצה. הטען-קשר והתותחן נותרו ליד הטנק."

מספר חיים כץ: "הטנק שלי נפגע מטיל ופרס זחל. אני ואנשי הצוות קפצנו החוצה. כשקפצנו פגע בטנק טיל נוסף. הטנק לא התפוצץ, כיוון שהיה כבר ריק מתחמושת. סביבנו היו אנשי חי"ר מצריים אך הם לא גילו כל פעילות. המס"ח חילץ את התותחן ואת הטען-קשר ואילו אותי ואת הנהג חילץ הטנק של ויזל. בשלב זה נותק הקשר ביני לבין הפלוגה, כיוון שהקשר בטנק של ויזל לא היה תקין. כשהצלחנו סוף-סוף להקים קשר, אמר לי זילבר כי הטנק שלו נפגע וכי הוא ואנשי ציוותו עלו לטנק אחר. נראה, שזמן קצר לאחר מכן נפגע זילבר ונהרג. עם גיורא לא הצלחתי להקים קשר. כל אותו זמן היינו בתנועה חזרה לפי פקודה, תחת מטר של טילים."

מספר שמאי שיינפלד: "טיל אחד חלף לידי ופגע בטנק של פרץ, שהיה מאחורי. כשראיתי את אנשי הצוות קופצים, נסעתי לקראתם והעליתי אותם לטנק שלי. אותה שעה פגע טיל נוסף בטנק של פרץ והוא נשרף כולו. פתאום ראיתי טיל מתקדם לעומתי. על פי טכניקה, שפיתחנו עוד במלחמת ההתשה, התחמקתי ממנו ברגע האחרון והוא פגע בטנק של שוקה."

סיפר שוקה בר-און: "הטיל פגע בטנק שלי מתחת לצריח. היה פיצוץ חזק, ריח ועשן שחור. היה חם מאד, אך לא יצאנו מן הטנק והמשכנו לנוע. דיווחתי בקשר שנפגענו ואז פגע עוד טיל בצריח. הסתכלתי לתוך הטנק ואז היתה התפוצצות, שמעוצמתה עפתי החוצה. רסיסי חומר הנפץ חדרו לעיני וראיתי את הכל במטושטש. היה נדמה לי, שהתותחן והטען-קשר יצאו ודאגתי לנהג. התחלתי לרוץ לכיוון הטנק ואז נפתח מדף והנהג יצחק שמעוני יצא. צעקתי לו שירוץ לאחד הטנקים ואני רצתי אל הטנק של רמי ליפשיץ. אחר-כך התברר שהתותחן, שבתאי סקרוזצקי, יצא כשהוא שרוף ואילו הטען-קשר, יעקב לוי, לא נמצא. עם הטנק של רמי ליפשיץ יצאנו לעבר 'חמדיה'."

פלוגת 'ואנקל', בפיקודו של עידו מור, עמדה כל העת מאחור, בחיפוי על שתי הפלוגות האחרות. עידו, ששמע בקשר עד כמה המצב חמור, ביקש מן המג"ד רשות לפרוץ קדימה, אך עוזי הורה לו לעצור. 'ואנקל' נותרה אחרונה בעמדות שמול 'טלוויזיה', לאחר שהטנקים חזרו ל'חמדיה'.

מספר שמאי שיינפלד: "כששמעתי בקשר ששוקה נפגע, פקדתי על כולם לנוע חזרה לעבר 'חמדיה'. הסמג"ד עלה על הרשת הפלוגתית ומסרתי לו דו"ח על מצב הנפגעים."

מספר חיים אלקן: "על 'מכשיר' עצמה לא היה חי"ר בכמויות רציניות. כשעלינו על הגבעה, התפרס נרקיס מימיני ובינינו הפרידה דיונה דקה וצרה. סרקתי את העמדות והמח"ט הורה לי להמשיך ולתקוף. המשכנו קדימה ולפתע ראיתי המון אנשי חי"ר מולי. לא היו לנו מקלעים ואני יריתי ב'עוזי' שלי. לפתע פגע טיל בצריח הטנק שלי ונעצרנו. קראתי לנרקיס בקשר שיבוא לחלץ אותי, אך הוא לא שמע אותי. ניסיתי לקרוא לו שוב וכשלא נעניתי, עברתי לרשת הקשר של 'לורה'. מ"מ 4 ענה לי ואמרתי לו שנתקעתי. גם נרקיס עלה על רשת הקשר ואמר שיבוא אלי."

מספר נרקיס: "כשאמרתי לאלקן שאבוא לחלץ אותו, כבר הייתי בתוך החי"ר המצרי. הם היו מסודרים קבוצות-קבוצות ומחופרים בעמדות רדודות. את פלוגת החי"ר הראשונה הצלחתי לעבור, כשאני יורה וזורק את כל הרימונים שברשותי."

מספר שלמה אדלר, הטען-קשר של נרקיס: "עלינו על שני בזוקאים ודרסנו אותם. חנניה התותחן צעק לישראל הנהג: 'תדרוס אותם, תדרוס, אל תפחד'. התקדמנו ואז פגע בנו טיל. הטיל פגע לידי ונעשה חושך בטנק. פתחתי את המדף, קפצתי החוצה וצעקתי 'נטוש הטנק'. עמדנו בקצה הצפוני של 'מכשיר', כשסביבנו חיילים מצריים. לנרקיס כבר לא היו כובע ומשקפת ואני הייתי פצוע. יד ימיני היתה שרופה וביד שמאל ובסנטר היו לי רסיסים. חלק מהסרבל נשרף והיו לי כוויות ברגלים. כולם נטשו את הטנק. כשקפצתי ראיתי מול העיניים את כל חיי: הכל עבר מהר כמו על מסך. החול דבק בפצעי ובדם שנזל ממני. הסתכלתי מסביבי וראיתי את הטנק שלנו מתפוצץ. מישהו משלנו (אלי אסייג) גרר פצוע והמצרים ירו עלינו."

אלי אסייג גרר את אפרים פרח, שהיה עמו בטנק. אלי אסייג, אפרים פרח, שמואל יעקוסי ודב זינגרמן היו חיילים סדירים, חניכי ביה"ס לשריון, אשר צורפו ל'לורה' לפני ההתקפה. דב זינגרמן ושמואל יעקוסי נהרגו בעת שהטנק שלהם נפגע מטיל וידו של אפרים פרח נקטעה מהפגיעה. אלי אסייג החל לגרור את הפצוע, אך טיל נוסף פגע בטנק ומפגיעה זו נקטעה גם רגלו של אפרים פרח. פרח אמר לאסייג להשאיר אותו ליד הטנק הפגוע ולהציל את עצמו. 'תגיד לאשתי שאני אוהב אותה' אמר פרח. באותו רגע ראה אסייג את חנניה יעיש קם על רגליו ובורח בריצה. אסייג רץ בעקבותיו וכמה חיילים מצריים דולקים אחריהם. השניים הצליחו להגיע בשלום לכוחותינו כשהם נסים דרך מערך מצרי בן מאות חיילים. אותה שעה עלה נרקיס אל הטנק הבוער וירה שלושה פגזים באנשי מקלע מצריים שניצבו ממול.
מספר שלמה אדלר: "אני חושב שנרקיס חיסל את אנשי המקלע, אבל באותו זמן התפוצץ עוד טנק שלנו. נרקיס ירד מהטנק ואני התחלתי לזחול לעבר פצוע ששכב לא רחוק ממני. ראיתי שהוא שטוף דם. המצרים התחילו לצאת מתוך המחפורות. ישראל הסתתר בינתיים מאחורי קפל קרקע. נרקיס עודד אותי וזחל לידי. הגענו לקפל קרקע והיריות נעשו בודדות, אבל ארבעה חיילים מצריים הגיעו אלינו ושבו אותנו."

מספר נרקיס: "אני מניח, שהחיים עברו על פני בריצה מהירה. ההרגשה היתה של אין-אונים. לא חשבתי על שבי. חשבתי שיירו בי. אמרו לנו לקום ולהרים את הידיים, לקחו אותנו לכיוון הפלוגה שלהם. היו אלה אותם חיילים שיריתי בהם קודם ולכן הם רצו לפגוע בי, אך שני החיילים ששבו אותנו הגנו עלינו ממש בגופם. הם העבירו אותנו ברגל לפלוגה עורפית, ואחר-כך העבירו אותנו על משאיות לעברה השני של התעלה."

מספר אלקן: "הקשר עם נרקיס נותק. אני הייתי למעשה באמצע המתחם ומשמאלי התקרב טנק שלהם. דפקתי אותו פעמיים. פתחתי ניצרת רימון וזרקתי לעבר החי"ר המצרי, שהיו כמה עשרות מטרים ממני. בעצם היינו די מופתעים מעוצמת הפגיעה. בטנק נקרעו הצינורות ההידראוליים ולא יכולתי להשתמש עוד בתותח. עם 'מוקדון' היה לי עדיין קשר אלחוטי וביקשתי מן המ"פ אבי סימון לעלות באיגוף גדול, כדי לראות מה עם החבר'ה. הצלחתי להניע את הטנק שלי, אספתי את כל הניצולים מן הטנקים הפגועים שהיו בסביבה ועזבנו את המקום, עד שעצרנו על דרום 'מכשיר'."

אלקן לא ידע מה היה לנרקיס ולאנשיו. מ"פ 'מוקדון', אבי סימון, נטל עימו שני טנקים ויצא לחפש את נרקיס. בדרכם נתקלו הטנקים של אבי סימון באש מרוכזת ובטילים, שמנעו את התקדמותם. הם המשיכו בהתקדמות איטית, אך לא מצאו את הטנקים הפגועים. בערב שבו הטנקים אל הגדוד. למשימת פינוי הנפגעים הפעיל אלקן את פלוגת החרמ"ש הגדודית ואת מחלקת הסיור. התאג"ד ב'יוקון' הזמין מסוקים לפינוי הפצועים. אל התאג"ד הגיעו גם פצועי יחידות אחרות ובסך הכל טיפל התאג"ד ביותר מ-200 פצועים רשומים. מלבדם קיבלו שם טיפול גם פצועים קל, שלא נרשמו כלל.

ב-4:00 אחה"צ תקפה חטיבת אמנון את המצרים מצפון לדרום והגיעה עד 'טלוויזיה', אך בהיעדר לוחמי חרמ"ש, נותרו לוחמי חי"ר מצריים בין הטנקים הישראליים. בעת ההתקפה חולצו שני טנקים פגועים של החטיבה שנותרו באיזור.

על הרכס הדרומי של 'מכשיר' החל אלקן בארגון הגדוד. בסיועו של ניב, מ"פ המפקדה, רוכזו הטנקים והורכבו צוותים חדשים תחת הצוותים הפגועים. עם גמר הארגון החפוז, תפסו אלקן ואנשיו את חלקה העליון של 'מכשיר'. בשעות הלילה התקרבו אליהם כמה פעמים אנשי חי"ר מצריים, אך הטנקים הבריחו אותם באש פגזים.

גדודי עובד ועוזי הוחלפו למשך לילה ע"י כוחות מחטיבת אמנון, אך בבוקר שבו שני הגדודים לעמדותיהם הקודמות ו'ואנקל' החליפה את כוחות אלקן במקומםשעל פסגת 'מכשיר'. כוחות אלקן יצאו להתארגנות ב'יוקון'.

'מכשיר' היתה שטח גלוי והיה קשה להחזיקה, משום שלא היו בה מקומות לעמדות. אחה"צ נפגע הטנק של עידו מפגז ועידו נכווה בפניו ולא יכול היה לראות. המח"ט הורה לעידו לרדת מהרכס מדרום ל'מכשיר'. עידו פונה אל התאג"ד וחזר כעבור שלושה ימים. מן הרכסים שמסביב ל'מכשיר' שלטו הטנקים הישראליים גם על 'מכשיר' עצמה. 'מכשיר', שנשלטה מכל עבריה, לא נתפסה עוד עד סוף המלחמה.

מג"ד רביעי לגדוד אמנון

בעת התארגנותו של גדוד אמנון ב'יוקון', מונה סא"ל יהודה גלר למפקד הגדוד. "דאגתי מאד לגדוד," אמר אמנון, "אך כששמעתי שיהודה גלר קיבל את הפיקוד, נרגעתי."

יהודה גלר, חבר קיבוץ גבעת-חיים, היה מ"פ פלוגת הסיור של חטיבה 7 בעת מלחמת ההתשה. אחר-כך מונה למפקד הסיור של האלוף אברהם אדן (ברן). מאוחר יותר עזב את האוגדה והיה קצין הקישור האג"מי באוגדה. בימיה הראשונים של המלחמה שימש מעין קמב"ץ אישי לסגן מפקד האוגדה. לאחר פגישת היכרות עם המפקדים בגדודו, נטל יהודה את מחלקת הטנקים של אלי בן-דוד ויצא לעבר צפון 'מכשיר', כדי לנסות לגלות את הטנקים של נרקיס, אך האויב תקף את הסיור באש והטנקים נאלצו לחזור לגדוד.

ביום רביעי, סמוך לשעה 5:00 אחה"צ, חזר הגדוד ל'חמדיה' ונערך בעמדות פלוגתיות. כל אותו היום לא היו כל התקפות, אך נמשכו חילופי אש ארטילריה וטנקים. המורל היה ירוד מאד בקרב חיילי החטיבה. ההלם שגרם העדרם של נרקיס וגיורא עוז ואנשיהם היה קשה. מן הטנק של זילבר חזרו רק שלושה אנשי צוות מבין השמונה שהיו בו. הם סיפרו, כי הם היחידים שהצליחו לצאת מתוך הטנק הפגוע. יהודה גלר כינס את חיילי הגדוד לשיחה ופרש בפניהם את תמונת הקרב הכללית בחזיתות השונות. הוא הדגיש באוזני חייליו את חשיבות הימצאותם בגיזרה ואת השתתפותם בבלימת האויב. בשיחתו גם תבע מן הלוחמים להתגלח ולשפר את הופעתם, "כדי להיראות ולחוש כחיילים."

באותו יום נתקלה 'גלון', שישבה ב'חורבה', בקבוצת טנקים של האויב והשמידה שלושה מהם. למחרת, יום חמישי, תקפו שני מטוסי 'מיג' את 'כישוף' מדרום. פצצה שהטיל אחד המטוסים נפלה והתפוצצה כעשרה מטרים מן הטנק של מ"פ 'אהבה', אהוד גרוס, אך לא נגרם כל נזק.

ביום שישי הוחלפה החטיבה בעמדותיה ועלתה להתארגנות על ציר 'מבדיל'.

"אנחנו לוחמים במלחמה שלא פתחנו בה ולא רצינו אותה. המלחמה הזאת אינה דומה למלחמות הקודמות. על כל פנים, אני, שהייתי במלחמת קדש, במלחמת ששת-הימים ובמלחמת ההתשה, לא חשבתי שנגיע למצב לחימה כזה. נדמה לי, שאני חייב לכם הסבר מדוע אנחנו עומדים במקום. ובכן, כפי שבוודאי ראיתם, נתקלנו במלחמה הזאת בכמה גורמים שלא היו ידועים לנו לפני-כן, ובראש ובראשונה הטילים האנטי-טנקים. בכדי להשמיד את עמדות החי"ר וכדי שלא יהיו לנו הרבה קורבנות, אנו זקוקים לסיוע אווירי. במטה הכללי החליטו, ונדמה לי שאינני צריך לומר לכם מדוע, לשים את הדגש, קודם-כל, על המלחמה ברמת-הגולן. שם אנחנו מביסים את הסורים לאט-לאט ואני מבטיח לכם, שכאשר יסיים צה"ל שם, נוכל לפרוץ גם פה. הייתי רוצה, אם כי קצת באיחור, לציין בהערכה את ההיענות המושלמת לגיוס ואת ההתייצבות המהירה. אני מקווה שכולנו נחזור הביתה מהר ככל האפשר." (דברי המח"ט בשיחות הגדודיות בציר 'מבדיל'.)

ימי ההתארגנות והמנוחה היו דווקא ימי הפעילות של הצוותים הטכניים, שהסתערו על הטנקים הנחים בפעם הראשונה אחרי שבוע של לחימה. מספר עמרם איתן, קצין החימוש החטיבתי: "הרגשנו שזה צ'אנס שלנו והשתדלנו לנצל את הזמן לכל התיקונים הדרושים. קיבלתי שתי מחלקות חימוש מן הסדנא וטיפלנו גם בתקלות רציניות – החלפת מנועים, מיכלי דלק וכו'. הקמנו בשטח סדנא חטיבתית. קיבלנו 26 כנות למקלעי 0.3 נוספים על צריחוני המפקד, אך אלה לא הספיקו כמובן לצורכי שלושת הגדודים, ומלבד זאת עדיין חסרו מקלעים."

יגאל, קצין הרכב, עסק בעיקר בחילוץ טנקים פגועים מהשטח. בפעולה זו גילה אומץ ומסירות, בצד יכולת נדירה להסתדר עם בעלי כל הדרגות. בקולו, שנצטרד במשך הימים האלה, היה יגאל מעניק לעצמו דרגה בהתאם לדרגת העומד מולו. בשיחה עם סא"ל היה מציג עצמו כאל"מ, וכשפגש רס"נ הסתפק בדרגת סא"ל, ובלבד שהבעיות תיפתרנה.

בעת החנייה על ציר 'מבדיל', הגיעו אל הכוח ידידי החטיבה. אלה היו מספר תעשיינים, ששמו להם למטרה לספק את כל מחסורם של האנשים. יומיים לאחר שפרצו הקרבות, התקשר זאב פורת, אביו של איציק פורת, קצין הרכב של גדוד עוזי, אל קצין הגיוס עמי. תחילה הציע לחטיבה את כלי הרכב של מפעל התנורים שלו. משנודע לו על מחסור בגרביים, בלבנים ובמצרכים אחרים, נטל על עצמו לספק אותם. פורת פנה אל אחדים מידידיו ובכסף שגייס מהם קנו הוא ואשתו גרביים, לבנים, מגבות וכו'. בשבת העמיס פורת את הפריטים שנרכשו על מכוניתו ויצא דרומה בחברת עמי.

גם יעקב הרשקוביץ הביא עימו מכונית גדושה כל טוב. הרשקוביץ, קבלן רמת-גני מצליח, הקדיש הרבה מזמנו לעזרת חיילים ובזכות מעשיו הוא כונה 'אבא של החיילים'. הוא ואשתו 'רוקנו' כמה חנויות הלבשה ובשבת הגיע הרשקוביץ עם הבגדים אל החטיבה, העמיס אותם על שני טנקים, אסף כ-300 מספרי טלפון של בני משפחות החיילים וחזר צפונה. אותו לילה לא כבה האור בבית משפחת הרשקוביץ, כי בני הזוג חייגו ל-300 בתים ומסרו דרישות שלום מהחיילים. בימים הבאים נטלו על עצמם פורת והרשקוביץ משימות נוספות ואת כולן מילאו באהבה. כך קמו לחטיבה שני שגרירים בעורף.

אומר זאב פורת: "אחרי שהייתי למטה בפעם הראשונה, הרגשתי שיש לי מה לספר, ולכל מי שדיברתי איתו אמרתי, שאם המורל שלו ירוד, שיסע איתי, יפגוש את הלוחמים ויתאושש מיד."

גילויי האהדה מן העורף, המזון המשתפר, השינה והניקיון שיפרו במידה רבה את המוראל וחיזקו את רוחם של חיילי החטיבה. גם את הפצועים לא שכחו הידידים והם דאגו לבקר אותם בעת המלחמה ואחריה. בעת ההתארגנות מונה חיים, סמ"פ 'זומזום', למ"פ הפלוגה במקום גיורא עוז, שהיה עדיין בחזקת נעדר. חיים אלקן נסע לחטיבת חיים, והביא משם את ידידו הותיק זאב שפס, כדי שיהיה מ"פ ל'לורה', במקום אהרון נרקיס, שהיה אף הוא נעדר.

קומנדו מצרי

ביום ראשון לפנות בוקר התפרץ אריק שרון, מפקד האוגדה, לרשת הקשר, והודיע על חדירת אנשי קומנדו מצריים באזור 'אלתרן'. את כוח הקומנדו המצרי גילה כוח 'פאצי', הוא כוח הסיוע האוגדתי. המח"ט החליט לשגר נגד אנשי הקומנדו את פלוגת 'מוקדון', בפיקודו של המג"ד יהודה גלר.

מספר ניסים שלום, שנע בטנק שליד המג"ד: "היתה בעיה לאתר את אנשי הקומנדו האלה. 'פאצי', שהיה בסיור, שלח אותנו צפונה ומזרחה וכבר התחלנו לפקפק אם המצרים חדרו בכלל. לפתע דיווח מישהו שהוא רואה חי"ר. התקרבנו אליהם. ממבט ראשון הם נראו כמו חבר'ה שלנו, אבל אז התקשר מישהו מכוח 'פאצי' ואמר 'חבר'ה, הנה הם כאן.' הוא אמר לנו היכן הוא נמצא ואנו פנינו 180 מעלות אחורה. תחילה לא זיהיתי אותם, כיוון שהייתי בעמדה נמוכה, אך הטנק משמאלי נפגע מ'בזוקה'. עליתי גבוה יותר והתחלתי יורה עד שהמקלע שלי חדל לפעול. המשכתי לירות ב'עוזי' ולזרוק רימונים, אך המצרים לא נכנעו. רבים מהם דרסתי. איבדתי צלם אנוש. זה היה אחרי מה שקרה לנרקיס ולחבר'ה שלו. איש מהם לא נשאר חי. אחר כך ראינו, שהם היו מצוידים בציוד הטוב ביותר שיכול להיות לאנשי חי"ר."
מוסיף אהרון ימין, איש הפלוגה: "פיגרתי בנסיעה ושני טנקים מן הפלוגה, שעברו אותנו כדי לעזור לשני נגמש"ים שחטפו 'אר.פי.ג'י', חזרו לאחור. הטנק שלי בא מהצד בלי שהבחינו בו. צעקתי למט"ק שלי, דורון גרינוולד: 'לעצור או להמשיך?' והוא אמר לי 'תמשיך.' המשכתי לנסוע. לפנינו היו שלוש חוליות 'בזוקה'. נסענו על החוליה מימין ודרסתי אותם. הטען-קשר והמט"ק ירו ב'עוזים'. חיסלנו גם את חוליות ה'בזוקה' האחרות ומכאן שלטנו על השטח. שברנו שמאלה והמשכנו לחפש אותם ולדרוס את האחרים."
בקרב זה היו לכוח 'פאצי' שני חללים, ולחטיבה שני פצועים.

ב-10:00 בבוקר הורו מן האוגדה למח"ט להעביר את גדוד עובד לתיגבור בגזרה הדרומית של התעלה. עזרתו של הגדוד נדרשה לאחר שהמצרים ניסו לתקוף מדרום לעיר סואץ. הגדוד נע במהירות על זחליו דרומה ותפס עמדות באיזור בסיס טילים שליד מעבר הג'ידי. שם נשאר הגדוד ולא נכנס לקרב, משום שהחטיבה שהיתה במקום הצליחה לבלום בעצמה את ההתקפה המצרית.

כחצי שעה לאחר מתן הפקודה לשגר את גדוד עובד, קיבל המח"ט הוראה לנוע עם שני הגדודים האחרים על ציר 'רביכה' לעבר 'כישוף' ולתפוס את האיזור שבין 'כספי' 54 ו-57. הפקודה באה עקב ידיעות על תנועת אויב מדרום לצפון. כשנעו הגדודים על 'רביכה' בשתי שדרות מקבילות, תקפו אותם לפתע שמונה מטוסי 'מיג' מצריים. מטוסי האויב תקפו כדרכם מן האגף. הם ירו רקטות אל הטנקים והיה, כך אומרים, מפחיד מאד, אך לא היו כל נזקים.

מיריות הנ"מ, (כנראה של גדוד עוזי), נפגע אחד ממטוסי האויב ונפל כמה עשרות מטרים מן השיירה. הטנקים המשיכו בתנועה וב-12:00 בצהרים תפסו את 'כספי'.

באותו זמן גילה נגמ"ש הפיקוד, שהיה מאויש בד"ר טאובר ובאנשיו, טנק ונגמ"ש מצריים שתעו בשטח. הפגישה הלא-צפויה הפתיעה את שני הצדדים, אך ד"ר טאובר התאושש ראשון ופקד לפתוח על המצרים באש ממקלע הנגמ"ש. צרור זה היה האות לשני הצדדים להימלט מן המקום. מחלקת טנקים שהזעיק המח"ט לא הצליחה לגלות את כלי האויב, שמצאו כנראה מסתור בין הדיונות.

אחה"צ הצטרפו אל החטיבה מפקד האוגדה וחבורת הפיקוד שלו. מפקד האוגדה והמח"ט יצאו לסיור ולתצפיות בסביבה. מ'כישוף' היה אפשר לצפות על כל אזור צומת 'עכביש' – 'לכסיקון' – 'לקקן' – 'טרטור'.
אריק שרון והמח"ט ראו בבירור כי מערך האויב דליל למדי. בו במקום הורה מפקד האוגדה למח"ט לנוע ולהחליף את חטיבת אמנון בעמדותיה הישנות של החטיבה. מחלקת טנקים בפיקודו של שפס, מ"פ 'לורה', נשלחה לתצפית באזור 'חורבה'. בהעדרו של גדוד עובד, פרס המח"ט את שני הגדודים במערך דליל יותר, ששלט על כל הגיזרה.

בלילה קרבו אנשי החי"ר המצריים בחסות החשיכה אל הטנקים של גדוד עוזי, שהיה על צפון 'חמדיה' ועל הרכסים שמדרום ל'מכשיר'. המצרים תקפו את הטנקים במטח פצצות בזוקה 'אר.פי.ג'י', אך למרבה המזל לא נגרם כל נזק.

ביום שני, 15.10.73, ב-8.00 בבוקר, זומן המח"ט לקבוצת פקודות עם מפקד האוגדה בטסה. המח"ט יצא אל הפגישה בהרגשת אי-נוחות, מאחר ששני גדודיו נותרו פרוסים בעמדות. רק בטסה התברר לו, שהוזמן לקבוצת הפקודות לצליחה. במקום היו מפקד האוגדה, סגנו ומפקדי החטיבות. על גבי מפות גדולות פרס האלוף שרון את תוכנית הפריצה שלו.

לפי התוכנית היתה חטיבת אמנון, ואיתה גדוד עובד, צריכה לפרוץ מדרום לצפון על ציר 'לכסיקון', מכיוון איזור ה'תפר' בין שתי ארמיות מצריות. כדי לטהר את איזור הצירים 'עכביש', 'נחלה', 'לכסיקון' ו'טרטור'. החטיבה היתה צריכה לתקוף ממזרח למערב את אזור 'מיסורי', 'טלוויזיה', 'סגול' 104 ו-'סגול' 194. כדי להסיח את תשומת ליבו של האויב מהתקדמותה של חטיבת אמנון, היו צריכות חטיבת חיים והצנחנים לחכות מאחור, נכונים לצלוח ראשונים את התעלה כשיפתחו הצירים. בטסה סופר למח"ט כי אחיו של המג"ד עובד נהרג בלוחמו בשורותיה של חטיבת חיים, וכיוון שגיורא עוז, גיסו של עובד, היה עדיין בחזקת נעדר, הוחלט לשלוח את עובד לביתו.
ב-10:00 בבוקר הורה המח"ט לגדוד עוזי לשפר עמדות מ'חמדיה' מערבה לעבר 'סגול' 104, כהכנה לפעולת ליל הפריצה. על ציר 'עכביש' נאספו בינתיים כלים שונים של כוח הפריצה, ובהם כלי צליחה כגון דוברות, תמס"חים וסירות גומי. כמה קילומטרים ממזרח ל'פוטון' ליד 'עכביש' נח גשר גלילים, שנועד לשמש למעבר הטנקים. גשר זה תוכנן בידי האלוף ישראל טל ואלוף משנה לסקוב, ועל תכנונו קיבלו השניים את פרס בטחון ישראל. הגשר הורכב בימים האחרונים מגלילי מתכת ארוכים, שהובאו מן הצפון וסביבו חנו טנקים מחטיבת חיים, אשר התאמנו בגרירתו המסובכת ונועדו לגרור אותו לתעלה.

ב-4:00 אחה"צ חזר גדוד עובד מן הגיזרה הדרומית והצטרף מיד אל כוחות חטיבת אמנון. לפני-כן הזמין אליו המח"ט את עובד והודיע לו על נפילת אחיו. עובד התלבט מאד אם לעזוב עתה את גדודו. הוא הרגיש כאילו הוא מפקיר את אנשיו, אך בלחץ המח"ט החליט לבסוף לצאת לקיבוצו, הזורע. הסמג"ד ישעיהו ביטל קיבל את הפיקוד על הגדוד. אחה"צ החליפו טנקים בפיקודו של עוזי צליחובר, סמ"פ 'לורה', את הכוח ב'חורבה'.

קיר אטום של אש

על גדוד אמנון הוטל ללחוץ את האויב עד 'סגול' 104 (תחילת 'מיסורי') ואחר כך להמשיך בדרכו לפי פקודה. בשעה 5:10 חצתה 'לורה', בפיקודו של הסמג"ד אלקן, את ציר 'פוטון' ונערכה בעמדות. בשעה 6:45 יצא שאר הגדוד מערבה והצטרף אליה. הגדוד התקדם בתבנית דמוית האות חי"ת, כש'לורה' משמאל, 'מוקדון' במרכז והסמג"ד עם 'כלוד' נעים מאחור ומימין. בעת התקדמותם ירו הטנקים בכלי רכב ובציוד של האויב שנקרו בדרכם. הם טיווחו את הארטילריה הישראלית, והתותחנים פגעו פגיעות מדויקות בכוחות האויב. כל אותה עת נורו על הטנקים טילים מצפון, כשהיורים מסתייעים בפצצות תאורה. ככל שהתקרב הגדוד לאזור 'סגול' 104, התחזק מטר האש הנגדית. אש האויב היתה חזקה כל-כך, עד שאלקן מתאר אותה כ'קיר אטום'.

עם רדת החשיכה התדלדלה האש ואז הורה יהודה גלר לטנקים לשטוף לעבר 'טלוויזיה'. ההתקפה באה על המצרים בהפתעה גמורה, כיוון שהטנקים הישראליים באו מגבם. הטנקים פתחו בירי מהיר ובסיוע ארטילריה הושמדו משאיות, נגמ"שים וציוד מצרי אחר שהיה באזור 'טלוויזיה' ו'מיסורי'. המח"ט, שחשש פן יחדור הגדוד עמוק מדי וימצא את עצמו לקראת שחר במרכז מערך האויב, פקד על יהודה לפנות מזרחה ולשטוף יעד חי"ר, שהיה מדרום ל'טלוויזיה'.

לאור הירח שעלה אותה שעה ולאורם של פגזי התאורה שירה גדוד עוזי, נראו על קו הרכס קבוצות גדולות של חיילים מצריים נוטשים את עמדותיהם בלי קרב ונסים. במהלך התקדמותם הגיעו הטנקים למרחק כמה מאות מטרים מבסיס הטילים שעל 'טלוויזיה'. בשל קרבתם של הטנקים לא היו הטילים יעילים וגם הארטילריה חדלה להרעיש.

עד מהרה החלו הטנקים מנהלים קרבות עם אנשי חי"ר שנותרו בשטח.
מספר מ"פ 'כלוד', יצחק: "המצרים האלה ממש טיפסו על הטנקים. היה מקרה, שהתותחן שלי ירה על הטנק של אלקן. צעקתי לו להפסיק לירות, אבל הוא אמר, שדרך הפריסקופ הוא ראה שני חיילים מצריים מטפסים על הטנק. אנחנו ירינו שם ב'עוזים', מפני שהמקלעים לא עבדו. חיסלנו הרבה חיילים מצריים ודרסנו רבים מהם בתוך השוחות שלהם."

בתוך שדה מוקשים

כשפנו הטנקים חזרה לעבר 'פוטון', עלה הטנק של ניסים שלום על מוקש ובמהרה התברר שהגדוד כולו נקלע לתוך שדה מוקשים, שהונחו בחיפזון. הטנקים החלו מחפשים לעצמם תוואי ליציאה החוצה, ובינתיים עלו על מוקשים שני טנקים נוספים של 'מוקדון'. ניסים שלום ירד מהטנק, פינה מוקשים בידיו וערם אותם בערמות, ובנתיב שנוצר נחלצו כמה טנקים.
מספר יצחק שמולביץ: "אלקן הסתובב עם פנס בין המוקשים וסימן לי לנסוע אחריו. אני עליתי על ה'קוליס' (החריצים) של הטנק שלו והתחלנו לנסוע. לפתע עלה טנק 1ב' על מוקש ואחר כך נפגע ממוקש גם הטנק של ניסן כץ. הודיעו לי שניסן נפצע פצעים קשים, כנראה מרסיסי המוקש שפגע בטנק השני. הסמ"פ לקח את ניסן ופינה אותו אל הטנק של קאלוש. המשכנו לנסוע אחרי אלקן ופתאום הרגשתי חבטה חזקה בטנק והבנתי שגם אנחנו עלינו על מוקש. אמרתי לנהג לנסות להניע, אך הטנק דמם. קפצנו, כל אנשי הצוות, החוצה ואז ראיתי שהטנק כבר לא ינוע. הוריתי לאנשי הצוות להתפנות אל הטנק שבא אחרינו. אני התחלתי לפנות את המוקשים שהיו משמאל לטנק שלי וצעקתי לטנק שבא אחרי לעקוף אותי משמאל ולהמשיך. בינתיים החלו ליפול שוב פגזי ארטילריה של האויב. רצתי אל הטנק של אלקן ויצאנו משדה המוקשים לעבר 'פוטון'. לקחנו את ניסן כץ אל התאג"ד ושם אמרו לנו שהוא מת. כנראה שמת בדרך." חבריו של ניסן נהגו לומר שיש לו מזל למוקשים, שכן ניסן הספיק לעלות בחייו על חמישה מוקשים. בתחילת המלחמה עלה על מוקש בעת ההתקפה על 'מכשיר' ו'טלוויזיה' ומרסיסיו נפצע פצעים קלים. מאז המשיך להילחם בתחבושת לבנה על ראשו.

כשעלה הגדוד על ציר 'פוטון' ירה האויב טילים מכיוון 'מכשיר', אך לא נגרמו כל נזקים. התברר, כי להתקפה היה אפקט עצום על כל מערך 'מיסורי', שכן הכוחות המצריים ירו זה בזה ברוב מבוכתם וגדוד טנקים מצרי, שנשלח כדי לאתר את כוחותינו, תעה בשטח במשך כל הלילה.

גדוד אמנון המשיך על 'פוטון' לעבר 'עכביש' ואחר-כך החליף את גדוד עוזי בעמדות שעל 'חמדיה'. עתה יצא גדוד עוזי למשימה דומה לזו שהוטלה על גדוד אמנון, כלומר התקפת הסחה. הגדוד התקדם לצפון-מערב, לעבר 'מיסורי' ו'אמיר', אך לא נתקל בכוחות אויב בדרכו ולבסוף נערך לחניית לילה, כ-500 מטרים מדרום-מזרח ל'סגול' 104.

כשפנו הטנקים חזרה לעבר 'פוטון', עלה הטנק של ניסים שלום על מוקש ובמהרה התברר שהגדוד כולו נקלע לתוך שדה מוקשים, שהונחו בחיפזון. הטנקים החלו מחפשים לעצמם תוואי ליציאה החוצה, ובינתיים עלו על מוקשים שני טנקים נוספים של 'מוקדון'. ניסים שלום ירד מהטנק, פינה מוקשים בידיו וערם אותם בערמות, ובנתיב שנוצר נחלצו כמה טנקים.
מספר יצחק שמולביץ: "אלקן הסתובב עם פנס בין המוקשים וסימן לי לנסוע אחריו. אני עליתי על ה'קוליס' (החריצים) של הטנק שלו והתחלנו לנסוע. לפתע עלה טנק 1ב' על מוקש ואחר כך נפגע ממוקש גם הטנק של ניסן כץ. הודיעו לי שניסן נפצע פצעים קשים, כנראה מרסיסי המוקש שפגע בטנק השני. הסמ"פ לקח את ניסן ופינה אותו אל הטנק של קאלוש. המשכנו לנסוע אחרי אלקן ופתאום הרגשתי חבטה חזקה בטנק והבנתי שגם אנחנו עלינו על מוקש. אמרתי לנהג לנסות להניע, אך הטנק דמם. קפצנו, כל אנשי הצוות, החוצה ואז ראיתי שהטנק כבר לא ינוע. הוריתי לאנשי הצוות להתפנות אל הטנק שבא אחרינו. אני התחלתי לפנות את המוקשים שהיו משמאל לטנק שלי וצעקתי לטנק שבא אחרי לעקוף אותי משמאל ולהמשיך. בינתיים החלו ליפול שוב פגזי ארטילריה של האויב. רצתי אל הטנק של אלקן ויצאנו משדה המוקשים לעבר 'פוטון'. לקחנו את ניסן כץ אל התאג"ד ושם אמרו לנו שהוא מת. כנראה שמת בדרך." חבריו של ניסן נהגו לומר שיש לו מזל למוקשים, שכן ניסן הספיק לעלות בחייו על חמישה מוקשים. בתחילת המלחמה עלה על מוקש בעת ההתקפה על 'מכשיר' ו'טלוויזיה' ומרסיסיו נפצע פצעים קלים. מאז המשיך להילחם בתחבושת לבנה על ראשו.

כשעלה הגדוד על ציר 'פוטון' ירה האויב טילים מכיוון 'מכשיר', אך לא נגרמו כל נזקים. התברר, כי להתקפה היה אפקט עצום על כל מערך 'מיסורי', שכן הכוחות המצריים ירו זה בזה ברוב מבוכתם וגדוד טנקים מצרי, שנשלח כדי לאתר את כוחותינו, תעה בשטח במשך כל הלילה.

גדוד אמנון המשיך על 'פוטון' לעבר 'עכביש' ואחר-כך החליף את גדוד עוזי בעמדות שעל 'חמדיה'. עתה יצא גדוד עוזי למשימה דומה לזו שהוטלה על גדוד אמנון, כלומר התקפת הסחה. הגדוד התקדם לצפון-מערב, לעבר 'מיסורי' ו'אמיר', אך לא נתקל בכוחות אויב בדרכו ולבסוף נערך לחניית לילה, כ-500 מטרים מדרום-מזרח ל'סגול' 104.

פריצת הציר

דומה, כי המשימה הקשה ביותר באותו לילה הוטלה על גדוד עובד, שהשתתף בכוח הפריצה. עם רדת החשיכה, כשעה לפני ש'הסיור האלים' יצא לדרכו, יצא כוח הפריצה בדרכו אל התעלה. משטח ההיערכות שהיה ב'כספי' 56, נע הכוח בשדרות, כשבראשו גדוד הסיור האוגדתי ואחריו גדוד עמרם, גדוד אברהם, גדוד עובד ולבסוף הצנחנים. אלה היו משימות הכוחות: על גדוד הסיור הוטל להיכנס בציר 'טרטור' לעבר 'מצמד', שבו נמצאה לפי ההערכה מפקדת הדיוויזיה המצרית. על גדוד עמרם הוטל להמשיך צפונה על 'לכסיקון' ולטהר את הציר. על גדוד אברהם הוטל להתפרש מימין לציר ולנקות את 'אמיר'. על גדוד עובד הוטל להיכנס אחרי הגדודים הללו ולטהר את השטח שבין 'טרטור' ו'עכביש'. הסמג"ד ישעיהו הקצה את המשימות לפלוגות: פלוגת 'אהבה', בפיקודו של אהוד גרוס, היתה צריכה להגיע אל 'לכסיקון' עד צומת 'עכביש' ולטהר את ציר 'עכביש' ממערב למזרח. פלוגת 'בסין', בפיקודו של גדעון גלעדי, היתה צריכה להמשיך על 'לכסיקון' עד צומת 'טרטור' ולטהר את ציר 'טרטור' מערבה. פלוגת 'גלון', בפיקודו של גבי ורדי, היתה צריכה לעבור לפיקוד הצנחנים ולטהר את ציר 'נחלה' לעבר 'מצמד' ואחר-כך להמשיך לטיהור צפונה. נקבע, שכאשר תסיימנה הפלוגות 'אהבה' ו'בסין' את משימותיהן, הן תיצורנה קשר עם המח"ט ותחזורנה אל החטיבה.

הלילה היה שקט והגדוד החל נע מזרחה בלי להיתקל בכוחות האויב, כשהוא עוקף את 'כישוף' מדרום בדרכו ל'לכסיקון'. עד מהרה החלו פני השטח להשתנות ואת מקום הדיונות הנמוכות תפסו תעלות עמוקות, תעלות של 'החווה הסינית' שנחפרו בידי המצרים. היו אלו תעלות עמוקות מאד, שלא איפשרו מעבר לטנקים.

כ-2 ק"מ ממזרח ל'לקקן' הגיע גדוד הסיור המוביל אל מעבר צר, שהתנועה בו היתה אפשרית רק בין שתי תעלות עמוקות. כמה טנקים של הכוח נפלו אל תוך אחת התעלות והושארו בה באין דרך לחלצם. בעת ש'בסין' נעה במעבר, התדרדר גם הטנק של גדעון גלעדי אל תוך התעלה. נעשו ניסיונות לחלץ את הטנק, אך הם נכשלו ולטנקים שמאחור נגרם עיכוב של כחצי שעה. לבסוף הצטרף גדעון אל טנק אחר של פלוגתו. כל אותה עת, המשיכו גדודי עוזי ואמנון בהתקפת ההסחה שלהם. ההתקפה הייתה כה אפקטיבית, עד שהיא העסיקה את כל הכוחות המצריים שבאזור ואיפשרה לכוח הפריצה לנוע למשימתו בשקט גמור. בינתיים מצא גדוד הסיור מעבר בין החולות אל 'לכסיקון' ויתר הכוח המשיך אחריו. כשהגיע גדוד הסיור ל'לקקן', שרר במקום שקט, אך כעבור זמן מה הבחינו המצרים בשריון הישראלי ופתחו באש. היה חושך מוחלט ובמהרה החלו טנקים להיפגע.

מארב נ"ט

מספר הסמג"ד, ישעיהו ביטל, שיצא עם פלוגת 'בסין': "נעתי על 'לכסיקון' צפונה. מימין ראינו שני טנקים בוערים, כנראה של גדוד אברהם. עברנו אותם ולאחר כמה דקות הבנתי שאנחנו מושכים צפונה מדי ושכנראה עברנו את צומת 'לכסיקון-טרטור'. טילים החלו עפים לעברנו, ואני הבנתי שעלינו על מארב נ"ט. אנשי הטנק של חזן ראו את הטנק של אפרים ברהום תקוע סמוך לסוללה. חזן עבר את הטנק והמט"ק סימן לו בידו כי הוא יכול להיחלץ. ממש באותו רגע נפגע הטנק מפגז ונדלק מיד. כשהתחילו הטנקים להיפגע, החלטתי לרכז את הפלוגה, אך מערכת הקשר בטנק שלי חדלה לפעול. עליתי אל הטנק של צביק'ה יוגב, מ"מ בפלוגה. אספתי את הטנק של שלמה רוגוזינסקי הסמ"פ ושני טנקים נוספים והתחלנו חוזרים דרומה. בינתיים יצר גדעון (המ"פ) קשר איתנו ואמר שהוא מזהה את הצומת, אך הוא נע הלוך ושוב כדי שלא יהווה מטרה נייחת למצרים. באותו רקע נפצעתי מרסיס במצח."

הפיקוד על הטנק חזר לידיו של צביק'ה יוגב והוא מספר: "כשגדעון שמע שביטל פצוע, הוא רצה מאד לדעת מה מצבו ואפילו אמר שלא אסמוך על מה שביטל אומר מפני שהוא גבר לא נורמאלי ולא יתלונן. גדעון ניסה לארגן את הכוח מחדש. הדבר לקח זמן רב. אך לבסוף הסתדרנו כשגדעון נע ראשון, אחריו אני ואחרי שאר הפלוגה. היינו מדרום לשילדות הבוערות של גדוד אברהם. גדעון נסע צפונה מימין לציר ועלה על מוקש. הוא צעק לנו בקשר לא לנסוע מימין אלא אך ורק על הציר. הוא החליף טנק וארגן את הכוח מחדש, כך ששלמה רוגוזינסקי הסמ"פ נע בראש הטור, אחריו גדעון, אחר כך הטנק שלי ואחרי הטנק של שרעבי. נשארנו ארבעה טנקים. מסתבר שהשילדות הבוערות היו ממש על הצומת ואני לא ידעתי זאת. כך קרה שרוגוזינסקי וגדעון פנו ימינה ל'טרטור' ואילו אני המשכתי על 'לכסיקון' צפונה. לאחר זמן קצר ראיתי שאני נוסע לבד והתקשרתי לרוגוזינסקי. עבר זמן די רב עד שהוא ענה לי ואמר שהוא חוזר לצומת. מכאן הבנתי שאיני בדרך הנכונה וחזרתי כדי למצוא את הפנייה, אך לא מצאתי איש. קראתי לגדעון ולרוגוזינסקי בקשר, אך לא קיבלתי תשובה."

צביק'ה יוגב לא נואש ממאמציו לאתר את שני הטנקים. הוא קרא בקשר אל זחל"מ המג"ד שעמד על 'עכביש', אך גם שם לא שמעו מגדעון. צביק'ה נשאר כל הלילה על הרשת הפלוגתית, אך לא קיבל כל תשובה לקריאותיו. רק מאוחר יותר התברר מה אירע לטנקים של 'בסין'. הטנק של שרעבי, שנע אחרי הטנק של צביק'ה, נפל לתעלה ואנשי הצוות שלו חזרו ברגל ל'לקקן'. טנק של ברילובסקי, שאליו הצטרף גדעון, נמצא שרוף על 'טרטור', כקילומטר וחצי מן הצומת, ומן החקירות התברר שכל אנשיו נהרגו. עד היום לא ברור אם השיחה בקשר בין צביק'ה לבין רוגוזינסקי התקיימה אחרי שהטנק של גדעון נפגע ואם זאת היתה הסיבה שהסמ"פ החליט לשוב על עקבותיו. מכל מקום, הטנק של רוגוזינסקי נמצא גם הוא פגוע לא הרחק מן הטנק של גדעון. נראה, שאחרי הפגיעה בטנק קפצו אנשי הצוות החוצה ונהרגו בידי המצרים.

קנים צפונה

מספר מ"פ 'אהבה', אהוד גרוס: "נעתי אחרי פלוגת 'בסין' על 'לכסיקון'. כשהגעתי ל'עכביש' התחלתי בתנועה איטית כדי להמתין לכולם, תוך כדי ירי. פרסתי מחלקה אחת איתי, בחוד של ארבעה טנקים, ושאר הפלוגה נעה אחרי. הוריתי לכולם לנסוע עם קנים לצפון ולירות כל הזמן נמוך. כשהתחלתי לנוע, הודיע לי אלי הררי הסמ"פ כי ההינע הסופי בטנק שלו נפגע מהתנגשות בטנק אחר ושהוא התחבר לטנק 11ג' כדי להיחלץ. בעת התנועה נאמר לי בקשר, שבטנק 2א' נפגע בעינו סגן עצמון קונפורטי, ושטנק 1ב' נפגע מפגז באחד הזחלים הקדמיים וציוותו פונה ע"י טנק 2ב'. הסמ"פ לקח את הטנק הגורר, את הטנק הנגרר ואת טנק 2ב' והמשיך אל הגדוד. נשארנו חמישה טנקים והמשכנו בתנועה ובאש. כשנראה היה לי, שאנחנו מתקרבים אל כוחותינו שהיו ממזרח, בסביבות 'עכביש' 55, קראתי ברשת חירום חש"ן לגדוד עוזי ובקשר ענה לי מ"מ מ'זומזום'. אחר-כך דיברתי עם עוזי ווידאתי איתו שיודעים בגדוד שבא מולם כוח על 'עכביש'. כדי לנתק את טנק 11ג' מטנק הסמ"פ הפגוע, נתתי הוראה לכוח החוד לנוע באיטיות, תוך שמירה על רצף האש, כדי שהטנק הגורר ידביק אותנו. כשהגיע הטנק אלינו שלחתי אותו ל'עכביש' 55 ושם גם התחברנו לכוח הצנחנים והשריון, שעמד והמתין לפתיחת הצירים כדי לחצות את התעלה.
בשלב זה הופעלנו ישירות ע"י המח"ט אמנון. כשדיווחתי לו שהתחברתי אל השריון והצנחנים, שאל אם הציר נקי ועניתי לו שהציר לא מלוכלך אבל בהחלט יתכן שיש בו עדיין ספיחי אויב. המח"ט הורה לי לחזור תוך אש קלה יותר. חזרנו מ'עכביש' 55 אל הצומת וקיבלנו הוראה להמתין במקום.
בינתיים החלה שיירת הצליחה לנוע על 'עכביש' לעבר 'נחלה'. אנחנו המתנו כשאני מזכיר למח"ט כל כמה דקות את עובדת קיומנו. כל אותה עת קלטנו ברשת הקשר את הנעשה באזור 'טרטור'. מאוחר יותר עבר אריק שרון בצומת וכשראה אותנו אמר למח"ט ברשת החטיבתית שיש באפשרותו לנצל אותנו. המח"ט הורה לסמח"ט לקבל פיקוד על חמשת הטנקים שלנו וכיוון שלא נותרו טנקים לפריצת 'טרטור', הורה לו לפרוץ ולטהר את הציר.
לסמח"ט היו בעיות במערכת הקשר של הטנק שלו. נתתי לו את הטנק שלי ואני עליתי על הטנק של סגן יוסי כהן. המשכנו בדרך וכשהתקרבנו אל הצומת נפגע טנק הסמח"ט. חלפתי על פניו והוא סימן לי בידו להמשיך. נתתי פקודה לכלים שלי לנוע אחרי מהר תוך ירי. זיהיתי את הצומת על פי טנק בוער שעמד במקום ולפתע נפגע הטנק שלי פגיעה ישירה מפגז. הוריתי לנהג לנוע אחורנית. נענו כמה מטרים ואז נעצר הטנק. בדקתי את מצב אנשי הצוות והתברר לי שיוסי כהן, ששימש כטען-קשר בעת היותי בטנק, נפגע בחזהו ונהרג במקום. הטנק החל לבעור ולהעלות עשן והחלטתי לנטוש אותו. גם הטנקים האחרים החלו לנוע לאחור. אני נעתי ברגל עם הצוות לעבר מקבץ טנקים פגועים, שהיה מדרום לצומת.
הטנק של הסמח"ט נפגע פגיעה ישירה מפגז במנוע וציוותו נטש אותו. כל אותה עת ירו המצרים אש דלילה לעבר מקבצי הטנקים. אספתי את החיילים שהיו באיזור והוריתי להם לנוע לעבר 'לקקן', בחיפוי הסוללה המקבילה לכביש. ארגנו שמונה מתוכם לצורך סחיבת אלונקה ובה פצוע שנפגע ברגלו. התחלנו נעים ברגל דרומה, עד שפגשנו את הטנקים של 'גלון' בפיקוד גבי ורדי. שני הטנקים שעלו על מוקשים נותרו מאחורינו, כשהמט"קים שלהם ניצבים על הצריחים עם מקלעי 0.3 ויורים לעבר האויב שהיה ב'טרטור'. ב'לקקן' פגשתי את שלושת הטנקים האחרים של הפלוגה. התברר כי לאחר שנפגענו, תפסו טנקים אלה עמדות והשמידו כנראה שניים מבין שלושה טנקים מצריים שעמדו באיזור הצומת."

שריון וצנחנים

מספר מ"פ 'גלון', גבי ורדי: "נכנסתי בשלב הפריצה עם תשעה טנקים מחולקים לשני כוחות, חמישה טנקים בפיקודי וארבעה טנקים בפיקודו של נחום שקד הסמ"פ. הגעתי ל'לקקן' ומשם נע הכוח שלי עם הצנחנים והסמ"פ נע עם כוח צנחנים אחר מאחורי. כשהגענו לצומת 'נחלה' התפצלנו. אני נעתי עם מג"ד הצנחנים על 'נחלה' ודודיק כהן, שהיה המ"מ שלי, נע עם טנק נוסף ועם כוח צנחנים על 'לכסיקון' לעבר 'טרטור'. נחום שקד וארבעת הטנקים שלו עמדו מאחורינו. כשהגעתי ל'נחלה', מדרום ל'טרטור' 47, ראיתי זחל"מ מתפוצץ מאחורי. חשבתי, שדודיק כהן יורה בטעות, אך הוא ענה בשלילה. אחר-כך הוא הוסיף, שהוא מזהה טנקים שלנו על הציר והוא מבקש לצרפם. הסכמתי לכך.
פתאום אמר לי ישראל רום, תותחן בפלוגה, כי המט"ק שלו, אבנר פליקס, נפצע קשה וכי הוא מפנה אותו ל'לקקן'. המתנתי במקום וקראתי בקשר לדודיק כהן. דודיק לא ענה ואני חזרתי אל הצומת. עליתי על 'לכסיקון' באזור שבו עמדו טנקים פגועים וירדתי מן הטנק, בניסיון לאתר את הטנקים שלו, אך לא הצלחתי בכך. אני מעריך שהשעה היתה אז 2:00 אחר חצות. ריכזתי את הפלוגה יחד עם המחלקה של דודיק כהן ועם הטנק של פליקס שחזר בינתיים עם שלושה אנשי צוות, בפיקוד התותחן ישראל רום.
בינתיים התגברו היריות המצריות ולצנחנים היו אבדות כבדות. ארבעה זחל"מים נפגעו, ובתוכם נפגעו עשרים עד שלושים איש. כשראיתי שאין בדעת מג"ד הצנחנים להמשיך לפי שעה, החלטתי, בעצה אחת איתו, לנוע כדי לסייע באיזור 'טרטור'. נענו על 'לכסיקון', ולפתע ראיתי מולי דמויות. לא ידעתי שאלה הם חבר'ה שלנו, אבל חיכיתי ולא יריתי. לבסוף יצאו מתוך החשיכה אהוד גרוס ואנשיו. לאחר שהם עברו אותי פרצתי דרך הצומת, ללא פקודה ותוך חיפוי עצמי. ניהלנו קרב אש והשמדנו שמונה טנקים וכלים שהיו סביבם. בעת הקרב נהרג הטען-קשר, ג'רי ברגמן, שהיה בטנק שבפיקוד התותחן ישראל רום. המשכנו צפונה ועצרנו בעמדות כקילומטר מצפון לצומת 'טרטור'. כשאזלה לנו התחמושת, הוחלפנו ע"י גדוד אברהם ונענו לתחמש ב'לקקן'."

בליל הפריצה והלחימה על הצירים, היה התאג"ד של גדוד עובד, בפיקודו של ד"ר קלמן גויטין, הגורם הרפואי היחיד בשטח 'לקקן'. כוח זה הגיע בשלושת הזחל"מים שברשותו ל'לקקן', בעוד הטנקים ניהלו קרבות באיזור 'עכביש'. במשך שלושה ימים היה התאג"ד מנותק למעשה ולא היתה כל אפשרות לפנות את הפצועים. ד"ר גויטין ביקש עזרה רפואית ולעזרתו הגיע רופא מסיירת 'שקד', פסיכיאטר במקצועו. לעזרת התאג"ד נרתם גם כוח 'פאצי', שדאג להבאת הפצועים לטיפול. כל אותה עת נפלו פגזי ארטילריה מסביב וגם מטוסי האויב התקרבו באורח מדאיג. ד"ר גויטין, רופא ילדים במקצועו, מספר שהרגיש תסכול נורא נוכח התנאים הקשים שבהם נאלץ לעבוד ופעמים אף לחרוץ גורלם של פצועים. בבית-החולים, אמר לעצמו, מלבד התנאים יש מומחים, וכאן אתה המומחה היחיד.

ביום שלישי בבוקר, 16.10.73, כבר היו כוחות ראשונים של הצנחנים והשריון מעברה השני של התעלה. אנשי חיל ההנדסה השיטו את הטנקים הראשונים על דוברות לעבר הגדה השניה. אחרי כמה שעות נקשרו הדוברות זו לזו והפכו לגשר הצף הראשון על התעלה. גשר הגלילים נקרע בעת הגרירה בלילה, ועתה היה מונח כקילומטר ממזרח לציר 'פוטון', ליד 'עכביש'. לאמיתו של דבר, היתה גרירת הגשר מתעכבת גם אלמלא קרתה תקלה זו, משום שחלק מתוואי הגרירה באזור 'טרטור' עדיין לא טוהר. וכך, בעוד כוחות החצייה נעים במהירות אל תוך אפריקה, נותר מאחור פרוזדור צר, שהיה הכרח להרחיבו במהירות.

מספר המח"ט: "בבוקר יום ג' היה שקט יחסי בגזרה. לגדוד עובד נותרו תשעה טנקים מתוך 29 שהיו בידיו לפני ההתקפה. מאחר שחטיבת אמנון סבלה בלילה אבדות כבדות, קיבלתי הוראה להשאיר את מה שנשאר מגדוד עובד במסגרת חטיבה זו. במסגרת שני הגדודים האחרים היו בידי בבוקר זה 46 טנקים."

גדוד אמנון היה בעמדות על 'חמדיה' וגדוד עוזי היה, לאחר חניון הלילה, כ-500 מטרים מ'סגול' 104. היה הכרח לדחוק את הארמיה השניה צפונה. המח"ט פקד על עוזי להתקדם עם גדודו לעבר 'סגול' 104 כדי ללחוץ על צפון 'אמיר' – 'סגול' 185.

כשהחל הגדוד בתנועה, הורו לעוזי מן האוגדה, באמצעות המח"ט, ליצור קשר עם חטיבת אמנון, שהיתה מערבית יותר, ומשם הורו לו לנוע ל'סגול' 185, שהיה מדרום. במהרה נוצר מצב, שבו היה הגדוד מוקף אויב משלושה צדדים. המג"ד איבטח את האגף באמצעות מחלקה שירתה לעבר 'טלוויזיה'. נוצר גם מגע אש עם 'אמיר' וממרחק של כ-3,000 מטר אפשר היה לראות כוח עצום, שכלל טנקים וכלי-רכב אחרים, עומד באיזור 'אמיר' במדרון קידמי, מול הגדוד.

הטנקים החלו יורים ופוגעים במטרות ומשפרים עמדות. עוזי הורה ל'זומזום' לשפר עמדות והפלוגה התקדמה, אך לא מצאה עמדות מתאימות. אחר כך פקד עוזי על 'ואנקל' לשפר עמדות בצורה דומה. יונה שטרסבורגר, הסמ"פ, יצא קדימה ועימו שתי מחלקות. לפתע נורה גל של טילים מכיוון צפון-מערב ושלושה טנקים נפגעו מיד. היו אלה הטנקים של יונה שטרסבורגר עצמו, של אמיר לייזרוביץ ושל משה קנצוקר, סמ"פ 'זומזום'. קנצוקר הצליח להניע את הטנק לאחר הפגיעה ולחזור לעמדותיו הקודמות, אך לא כן שני הטנקים האחרים.
מספר יונה שטרסבורגר: "הרגשתי זעזוע בטנק וקיוויתי שלא נפגעתי בצורה רצינית. הבנתי מיד שזוהי פגיעה של טיל. התותחן והטען-קשר קפצו מן הטנק ורצו לעבר טנקים אחרים. אני נשארתי עם הנהג בתוך הטנק. כשראיתי שלא באים לחלץ אותי אמרתי לנהג שינסה להתניע את הטנק, אך הוא אמר שאין טעם לנסות זאת, כיוון שיירו בנו שוב והטנק יידלק. הוצאתי את עצמי החוצה מן הסיפון וראיתי שהרגל שלי קטועה. ידעתי מיד שאין לי רגל והתחלתי לחשוב איך חיים בלי זה. זחלתי כעשרה מטרים מן הטנק והנהג הצטרף אלי. ישבנו וחיכינו עד שיבואו לחלץ אותנו."

שוקי רפפורט, שנשלח לחלץ את אנשי שני הטנקים, מצא כי הטנק של אמיר לייזרוביץ נשרף כולו ולא היתה עוד אפשרות לחלץ את אנשיו. אחר-כך בא שוקי ברגל אל הטנק של יונה ובעזרת הנהג רפי בוק העביר את יונה אל הטנק של רמי לוין. הטנק נע לעבר התאג"ד שב'עכביש' 51. שם היה צוות הרפואי בפיקוחם של ד"ר חנן טאובר וד"ר חיים יפה, שעבד בלי הרף מאז ליל הפריצה. ד"ר טאובר זוכר היטב את פניו של יונה שטרסבורגר.
"בעת שיונה הובא אל התאג"ד," מספר ד"ר טאובר, "היה ברור לי שרגלו נקטעה. חשבתי שגם הרגל השניה בסכנה והזמנתי מיד מסוק לפינוי. השלמתי את הקטיעה אך כשחתכתי את הסרבל ראיתי לשמחתי שהרגל השניה לא נקטעה. יונה היה כל הזמן בהכרה ובתום הטיפול, לפני שהועלה אל המסוק, אמר לי 'תודה, דוקטור'."

לאחר שנפגעו הטנקים נע הגדוד לאחור ונערך בעמדות הלילה שלו. ידיעות שהגיעו בבוקר על כוונת חטיבת שריון מצרית לעלות לאורך התעלה מדרום לצפון, כדי להתחבר אל כוחות הארמיה השניה, הניעו את המח"ט אמנון לשגר את 'אהבה' להיערך בחסימה מדרום ל'לקקן'. 'אהבה', שהיתה עדיין כוח חטיבתי, חילצה בדרכה דרומה את הטנק המקורי של גדעון גלעדי, שהתדרדר אל התעלות שממזרח ל'לקקן', וביחד עם הטנק של צביק'ה יוגב היו עתה בפלוגה חמישה טנקים. ב'לקקן' תידלקה הפלוגה ויצאה לחסימה. בעת התדלוק נקבע, כי מעתה תהיה הפלוגה שייכת לגדוד עמרם של חטיבת אמנון.

'גלון' הוחלפה לפני הצהרים בעמדות שניצבה בהן, כקילומטר מצפון ל'טרטור', ע"י גדוד אברהם ונעה לחימוש ותדלוק ב'לקקן'. אחר-כך יצאה הפלוגה, בפיקוד סמח"ט אמנון, למשימת פינוי נפגעים באיזור 'החווה הסינית'. בלילה איבטחה הפלוגה את אזור 'מצמד'.

גרירת הגשר

אנו חוזרים אל גדוד אמנון ואל אחד המבצעים החשובים של המלחמה – גרירת גשר הגלילים אל התעלה. כאמור, נקרע הגשר בעת הגרירה בלילה וחוליית חיל ההנדסה סיימה את תיקונו ביום שלישי לפני הצהרים. כשנסתיים התיקון, הורה מפקד האוגדה לסמח"ט לשגר את מגדודיו לצורך גרירת הגשר. גדוד עוזי היה מרותק בעמדות ולפיכך החליט המח"ט להטיל את המשימה על גדוד אמנון, שהיה שרוי במוראל גבוה יחסית לאחר קרב ההסחה המוצלח בלילה.

עם קבלת הפקודה ירד הגדוד מ'חמדיה' לתדלוק ותחמוש ב'עכביש' 55 וב-3:00 אחה"צ הגיעו הטנקים אל הגשר. יהודה המג"ד ואלקן הסמג"ד הרגישו נבוכים שעה שניצבו מול המתקן הענק שנועד, כפי שאמרו עליו באותם ימים 'להציל את עם ישראל'.

הגשר היה מורכב מגלילי מתכת, שקוטר כל אחד כמטר וחצי ואורכו כשבעה מטרים. גלילים אלה הונחו זה בצד זה ויצרו שורת גלילים ארוכה, שעליה הורכב משטח הנסיעה. בשני קצות הגשר התרוממו כבשי הגישה, שנועדו לנוח על שתי הגדות בעת שהגשר שקע במים. את המיתקן המורכב הזה של צינורות, צירים וחישוקים למיניהם, היה הגדוד צריך להוביל אל התעלה.

במקום לא נמצא איש שהיה אפשר לקבל ממנו ידע מעשי על דרך הגרירה. יהודה ניסה להיזכר בסרט שתיאר את גרירת הגשר בתרגיל 'עוז', אבל עכשיו, במלחמה, לא ידע דבר על מגבלותיה של הגרירה. סביב הגשר נקהלו כמה 'נותני עצות', אך 'ראש טכני' אמיתי לא נמצא. אנשי ההנדסה נראה מתוסכלים אחרי התקלה של הלילה הקודם, שכן, היה ברור למדי מדוע הגשר נקרע: אי-אפשר היה לתאם את תנועתם של הטנקים בלילה החשוך. אולם, גם המשך הגרירה נועד להיעשות בתנאים דומים, ובוני הגשר היו אחוזי חששות. לאט-לאט נרתמו הטנקים אל הגשר ואחר כך פתחו אנשי ההנדסה והסבירו את כל האיסורים: אסור לנסוע בתוואי שאינו ישר ואסור לנסוע מהר מדי ואסור למשוך הצידה. "זכרו," אמר אחד הנוכחים, "כל תקלה מעכבת את הגרירה ביום אחד נוסף לפחות." אלקן נתן לכל אחד מן הטנקים מספר וקבע שכולם ידברו ברשת 'לורה'. לבסוף, כשהחלה השמש שוקעת, רעמו מנועי הטנקים ואלקן נתן את האות לתזוזה.

בטנק המוביל ישב חיים אלקן ואחריו, מימין סגן דוד קופמן ומשמאל סגן מנדלוביץ. בארבעת הטנקים שמימין ישבו, לפי הסדר: סרן גלבוע, שמואל כץ, טנק בלתי ידוע ואחרון אילן קיטאי. משמאל נעו, לפי הסדר: הטנקים של סרן אבי סימון, של סגן אריאל וינר, שוב – טנק בלתי ידוע והטנק של סגן זמיר אהרון. בטנק הבולם מאחור ישב רס"נ זאב שפס.

הטנקים החלו מפתחים אט-אט תרגולות שונות, שנגעו למלאכת הגרירה. אחת הבעיות הקשות היתה יצירת פקודה מתאימה, שתאפשר זינוק כל הטנקים בו-בזמן, ופקודה דומה לגבי העצירה. הפקודות שנמצאו לבסוף היו: 'היכון לתנועה! אחת, שתים, שלוש – נוע!' ו'היכון לעצירה! אחת שתיים, שלוש – עצור!'.

צילם שלמה (מנדלוביץ) שקד ז"ל

אחרי תנועה מוצלחת לאורך של כקילומטר, עצרו הטנקים עם רדת החשיכה, כשהגשר חוסם את ציר 'פוטון', בסמוך ל'עכביש'. 'כלוד', שנעה כל העת באבטחה מצפון, איבטחה במשך הלילה את הטנקים שנותרו רתומים אל הגשר. במשך הלילה הגיעו ממערב הדי היריות של הקרב המר של הצנחנים והשריון על פתיחת האיזור שבין 'עכביש' ו'טרטור', באיזור 'החווה הסינית'.

הלילה חלף בשקט יחסי, כשאנשי הצוותים נמים בטנקים שלהם. בבוקר נודע, כי ההתקפה על 'החווה הסינית' נכשלה וכי הצנחנים נסוגו, כשהם מותירים מאחוריהם אבדות כבדות. התוואי למעבר הגשר בקרבת 'טרטור' היה עדיין חסום. יהודה המג"ד היה סבור שאין טעם שהטנקים יישארו בקרבת הגשר והוא הציע לנתק את הגדוד מן הגשר לפי שעה. ב-9:00 בבוקר קיבל הגדוד פקודה להינתק מן הגשר והטנקים יצאו לעבר 'חמדיה'.

חילוץ שני מטוסים

בבוקר הורה המח"ט לעוזי לנסות וללחוץ עם גדודו על 'סגול' 104 ו-185 ברדתו מ'חמדיה' מערבה ובעוברו את 'טלוויזיה' מדרום. ההתקדמות נעשתה תוך סיוע אווירי. בעת המעבר ליד 'טלוויזיה', נפגע מטוס ישראלי מטיל נ"מ מצרי וטייסו נראה צונח. הטנק של סגן ישראל קורט חש לחלץ את הטייס, ממש מתחת לאפם של המצרים. לאנשי הצוות היה הכבוד לערוך היכרות עם הטייס חגי תמיר מקיבוץ הזורע. לאות תודה נתן חגי לפישר הנהג את ציוד החירום שלו ולפני שעזב את הטנק, השאיר בו מכתב הוקרה בזו הלשון: "לבצי, לאהוד, למרצ'ל – מהטייס חגי תמיר, אשר חולץ על ידם בסיני לאחר שנטש את מטוסו, 'סופר מיסטר', שנפגע על ידי טיל. ברגשי תודה שהם יותר מהכול – חגי."

כשחזר הטנק של קורט, שהפך סמ"פ 'זומזום' לאחר פציעת קנצוקר, נפגעו שני טנקים מטילים, ובתוכם טנק המ"פ חיים כץ. הדבר קרה בעת שהטנקים ניהלו קרב אש עם 'טלוויזיה'. חיים כץ נפצע והטען-קשר יהודה חן-ציון נהרג במקום. אנשי הצוות הצליחו לחלץ את עצמם מן הטנק הפגוע אל הטנק של ישראל קורט. מאוחר יותר חולץ טייס נוסף שצנח ממטוסו. הפעם היה זה הטייס גדעון שוהם מירושלים, שהיה פצוע קל. במשך היום נשאר הגדוד בעמדות מול 'טלוויזיה' ומזרח 'מיסורי'.

השמדת חטיבה מצרית

עוד ביום שלישי בערב הבחין עוזי צליחובר, סמ"פ 'לורה' שנמצא ב'חורבה', בתנועת כוחות שריון מדרום לצפון באיזור האגם המר. ביום רביעי בבוקר זוהה כוח הטנקים הזה כחטיבה 25 המצרית, ובשל-כך הוחלט להחזיר את 'אהבה' לאבטחה באזור 'לכסיקון' 265. לאחר זמן מה שינה כוח הטנקים המצרי את כיוון נסיעתו והחל נע מזרחה, הישר לעבר 'חורבה'. כשהתקרבו הטנקים לטווח ירי, פתחו ארבעת הטנקים של עוזי באש. הקליעות היו מדויקות וארבעת כלי האויב נותרו בשטח כשהם פגועים.

הכוח המצרי שינה שוב את דרכו והמשיך לנוע צפונה לעבר מארב הטנקים של 'אהבה'. במקביל ביצע עוזי צליחובר בקשר חבירה עם חטיבת 'נתק'ה' של בְּרֶן והיפנה אותה אל החטיבה המצרית. כשהיו הטנקים המצריים במרחק של כ-3,000 מטר, פתחה 'אהבה' באש. חמשת הטנקים של אהוד גרוס עצרו את מהלכם של כ-100 טנקי אויב והשמידו רבים מתוכם, בלי שנפגעו כלל. כשנבלמה התקדמות המצרים, גלשו הטנקים של חטיבת נתק'ה מן הגבעות שממזרח, כשהם יורם בטנקים המצריים. הטנקים של 'אהבה' המשיכו בירי, עד שאזלה תחמושתם והם הוחלפו על ידי פלוגה של גדוד הסיור האוגדתי. לאחר מילוי התחמושת חזרו הטנקים של 'אהבה' למקומם והשמידו טנקי אויב נוספים, עד שהחטיבה המצרית חוסלה כליל.

באותו יום התפרסה 'גלון' באיזור 'סגול' 112 וניהלה קרב אש עם האויב עד שעות הצהרים. בצהרים נסעו הטנקים לתידלוק ב-'כספי' 56. בעת התנועה חזרה, נעצרו שני טנקים בשל תקלות טכניות ושלושת הטנקים האחרים הצטרפו אל גדוד אברהם ונערכו במסגרתו לחניון לילה באיזור 'סגול' 112. בערב החליפה החטיבה את כוחות 'כריש' באבטחת ציר 'עכביש' עם רדת החשיכה, והטנקים של החטיבה מצאו את הטנקים של אוגדת ברן, כשהם ניצבים במרחק כמה עשרות מטרים מן הכביש ויורים במקלעים ובתותחים צפונה. ההחלפה בוצעה בעת ירי, כשמפקדי הגדודים של החטיבה מאתרים את מפקדי הגדודים שהם מחליפים, ומפקדי הפלוגות מאתרים את עמיתיהם לתפקיד. גדוד עוזי תפס את העמדות שמ'עכביש' 51 מזרחה וגדוד אמנון את העמדות שמ'עכביש' 51 מערבה. כשהיו הטנקים בעמדות, נחלשה האש עד שפסקה לגמרי.

באותו לילה צלחו הטנקים של 'כריש' את התעלה והחלו בהתקדמותם דרומה.

צנחן פצוע

בוקר יום חמישי, 18.10.73, מצא את הטנקים ניצבים בעמדות מול האיזור שבין 'עכביש' ל'טרטור'. השטח שלפניהם נראה שקט ונקי מאויב, אך מלא גרוטאות וכלי-רכב עשנים ופגועים. בין הכלים נראו עשרות גוויות של חללי הצנחנים שלחמו ונפלו במקום, בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי.

לסגן אהרון זמיר מגדוד אמנון היה נדמה, שהוא מבחין בפצוע שוכב ליד אחד הנגמ"שים. הוא פנה ברשת הקשר אל אלקן הסמג"ד: "האם יש לנו כוח באיזור?" "לא." השיב אלקן, "כל מי שאתם רואים שם, תהרגו אותו." "אבל שוכב שם מישהו באזור הטנקים השרופים והוא זז." אמר זמיר. ואלקן השיב: "תהרוג אותו שלא יזוז. אולי הוא סאגריסט." אבל זמיר לא ויתר. לבקשתו בירר אלקן, אם יש אפשרות שנמצא כוח ישראלי באיזור וקיבל תשובה שלילית. זמיר היה בחור עקשן. הוא ירד מן הטנק והתקרב אל האיש. היה זה חייל ישראלי פצוע מן הקרב על 'החווה הסינית' וסביבו היו פזורות כ-50 גוויות של חיילי גדוד הצנחנים. גופות החללים פונו לאחור, בסיוע מחלקת חרמ"ש.

באישור המח"ט התקדמו שני הגדודים צפונה, אך לא מצאו כל כוחות אויב בסביבה, אף כי קרב הצנחנים לפתיחת האיזור נכשל. הטנקים הגיעו בלי ירייה עד ציר 'טרטור' ואז הובאה למקום פלוגת חיל הנדסה כדי לטהר את האיזור ממוקשים. כשטוהר הציר, הורה המח"ט ליהודה להירתם שוב עם גדודו אל גשר הגלילים. השעה הייתה 11:00 לפני הצהרים.

בחזרה אל גשר הגלילים

מספר יהודה: "נרתמנו במהירות לגשר, אבל נתקלנו בשתי בעיות. הראשונה היתה בעיית הסימון הפיסי של תוואי הגרירה. הדבר היה ברור. אני ידעתי, שהאיזור, שצריכים להגיע אליו, הוא הקילומטר התשעים וחמישה וחצי של התעלה, ובאופן כללי שציר 'טרטור' הוא ציר התנועה. אבל פרטים מדוייקים לגבי התוואי לא היו ידועים לאיש מאיתנו. הבעיה השנייה היתה, שצריך היה לארגן את הכוח הקדמי, שכלל שישה טנקי דחפור ושני דחפורים אזרחיים, כך שיתגלגל קדימה לפני הכוחות ולא יעכב את הגשר. הכוח הקדמי הזה התנהל באיטיות והמפעילים חששו ממוקשים, עד שמפעיל טד"ח אחד תפס יוזמה והתלהב מהעסק. הוא רץ איתי קדימה ואנחנו התחלנו בכל פעם לסתום תעלה חדשה, בשעה שאחרים סתמו את הקודמות. סתמנו תעלות, הזזנו גרוטאות והורדנו גבעות עיקריות, וכך התקדמנו, כשאנחנו מותירים מאחורינו תוואי תנועה ברוחב 30 מטרים."

במהלך הגרירה שונתה צורת האבטחה של 'כלוד'. עתה היו שני טנקים של הפלוגה נעים ראשונים לפני הטד"חים והשניים האחרים המשיכו לאבטח מצפון. מלבד הטנקים של 'כלוד' היה באבטחה גדוד תותחי נ"מ על זחל"מים ובשמיים חגו כל העת מטוסי 'מיראז' ישראליים.

כשהתקרב הגשר אל ציר 'לכסיקון', תקפו את השיירה מטוסי 'מיג' ו'סוחוי'. בקרב האווירי בין המטוסים הישראליים לבין המטוסים המצריים צפו אלפי לוחמים משני צידי התעלה. הוא הסתיים כדרך שנסתיימו כל הקרבות מסוג זה בניצחון מטוסינו. שני מסוקים מצריים מסוג 'מי 6', שהגיעו לאזור, הופלו גם הם מטילי אויר-אויר שירו ה'מיראז'ים' הישראליים. ב-6:00 אחה"צ הגיע הגשר ל'לכסיקון'. מעתה ואילך לא היה התוואי ברור והיה הכרח לפלס נתיב נסיעה בין הביצות שבין 'לכסיקון' לבין התעלה. יהודה המג"ד החליט, כי הגשר צריך להגיע אל המים עוד לפני החשיכה, "כי ידעתי שאם לא נגיע באור, העסק הזה לא ילך."

סגן מפקד האוגדה עלה על טנק המג"ד ויחד יצאו הוא ויהודה כדי לסמן את הנתיב. הטנק הבודד הגיע אל התעלה כשהוא מותיר אחריו סימונים לתוואי בין הביצות, ואחר-כך שב אל 'לכסיקון'. שוב החלו הטח"דים דוהרים לפנים ומפלסים דרך ואחריהם נעה שיירת הגשר ואלקן בראשה. באור אחרון הגיע גשר הגלילים אל שפת התעלה.

הגשר נכנס אל המים באיטיות מרובה והטנקים שהותרו היו נאלצים להירתם שוב למלאכה. רק לאחר שהטח"דים דחפו מאחור ושתי סירות גרירה משכו מתוך המים, התקדם גשר הגלילים ונכנס כולו אל תוך התעלה. ב-10:00 בלילה דיווח יהודה: "הגשר במים." ב-6:00 בבוקר היה משנה 'כלוד', מנדי פייביש, הראשון שעבר את הגשר, ראשון למאות טנקים שעברו עליו בבטחה בדרכם לאפריקה.

ביום חמישי בבוקר, בשעה שגדוד אמנון יצא אל הגשר, הורה המח"ט לגדוד עוזי לתקוף את 'אמיר' ואת דרום 'מיסורי' מדרום, כדי להרחיב את ראש הגשר. היעד היה למעשה מיגנן טילים עצום עם תותחי נ"ט חפורים באדמה, טילים, תול"רים וטנקים, שירו לעבר הגדוד ולעבר הטנקים של חטיבת אמנון אשר החלו מקיפים את 'אמיר' ממערב.

ממזרח ל'אמיר' עלו הטנקים על שדה מוקשים לא מסומן ובה בעת נפגעו מאש יעילה של טילים וטנקים מן האיזור הצפוני של 'אמיר' ומבין הבתים של 'החווה הסינית'. תוך דקות אחדות נפגעו שבעה טנקים מתוך 24 הטנקים של הגדוד. ארבעה נפגעו ממוקשים, שניים מאש נ"ט והשביעי, טנק המג"ד, נפגע מהתקפת מטוסי אויב ושניים מאנשי הצוות שבו נהרגו. גם בטנקים האחרים היו הרוגים ופצועים.

"עיזבו אותי וטפלו באחרים"

מספר אברהם אופק, מט"ק ב'ואנקל': "נשלחנו לחלץ את הצוות של טנק המג"ד. כשהגענו לשם, התברר שהצוות כבר פונה. ממרחק ראינו עוד טנק אחד שלנו פגוע. פתאום ראינו ממרחק של כ-50 מטרים מישהו מפוייח לגמרי, ממש שחור, רץ לכיוון שלנו. קשה היה לדעת אם זה אויב או אחד משלנו, והאינסטינקט הראשון שלי כחייל במקרה כזה הורה לי לירות בו. התקרבנו אליו, כשאני מכוון את ה'עוזי' לחזה שלו. מנחם אמר לי: "אל תירה, חכה." האיש נפנף בידיים ורץ. אמרתי למנחם: "זה שבוי!" אבל בשנייה האחרונה ראינו, שהוא לובש מדי צה"ל. עצרנו, וכשהוא התקרב ראינו שזה רמי לנר. הוא היה פצוע ומלא כוויות בכל הגוף ובכל זאת עלה על הטנק בשלווה ולגמרי בלי היסטריה כיוון אותנו אל הטנק הפגוע. הוא הזהיר אותנו לא להתקרב אל הטנק, כי הוא היה עלול להתפוצץ בכל רגע. אחר כך הביא אותנו למקום נחות, כ-50 מטרים מן הטנק הבוער, אמר לנו לא לזוז וקפץ מן הטנק. המצרים ירו כל זמן לעבר הטנק הפגוע. רמי לנר הלך אליו ואנחנו הלכנו אחריו. זה היה בשטח חולי, קשה לתנועה וכולו שורץ כדורים וטילים. אני לא יודע מאין לקח רמי לנר כוח לרוץ לשם… ואנחנו אחריו. כ-25 מטרים מן הטנק שכבו בשורה שלושה פצועים, אחד מהם חרוך לגמרי ואחד קטוע רגל. קטוע הרגל אמר לנו: "עיזבו אותי, גשו אל השני." והשני אמר לנו: "עיזבו אותי, טפלו באחרים."
שמתי לב שהחולצה של רמי לנר היתה על הרגל הפגועה של הפצוע והבנתי שהוא הוציא אותם בעצמו מתוך הטנק, השכיב אותם במקום בטוח ורק אחר-כך רץ להזעיק עזרה, וכל זאת כשהוא בעצמו פצוע.
היה קשה לחלץ את האנשים. התותחן יהושע קפץ והוציא אלונקה מתוך הטנק ותוך כדי כך נפגע מרסיס בחזה, אבל הוא המשיך לעסוק בהוצאת האלונקה בלי לשים לב לפציעה. רצנו שפופים עם הפצועים וכל הזמן ירו עלינו. אל התאג"ד הגענו לאחר הפגזה שלהם ונסיעה בשטח אויב. שם טיפלו בפצועים. פתאום ראינו שרמי נעלם. אחר-כך התברר לנו שהוא עלה בעצמו על האמבולנס ושם איבד כנראה את הכרתו."

פצועי הגדוד, שבעה במספר, פונו לצומת 'טרטור' 'עכביש', אל נגמ"ש רופא החטיבה. גם תאג"ד אמנון הוזעק למקום כדי לסייע בטיפול. באותה עת התחולל ממעל קרב אווירי בין מטוסינו לבין מטוסי האויב. שניים מבין המטוסים המצריים נפלו ממש בין הטנקים ואחד מן השניים התרסק ממש מעל טנק המח"ט, כשכנף אחת שלו נופלת משמאל לטנק והגוף נופל מימין. למרבה המזל, לא נפגע הטנק כלל. בסך הכל הופלו שם לפחות שמונה מטוסים מצריים.

עם תום ההתקפה נשאר גדוד עוזי בעמדות בקו שממזרח ל'אמיר'. על היעד נראו כלים פגועים רבים מן הירי של הגדוד ושל חטיבת אמנון. אחר כך נשמעו מבין הבתים של 'החווה הסינית' שתי התפוצצויות גדולות, כנראה של מצבורי תחמושת.

עשרה טנקים מצריים

בד-בבד עם התקדמותו של הגדוד לצפון-מזרח, התקדמה אותו יום חטיבת אמנון צפונה, במקביל לקו התעלה.

'גלון', במסגרת גדוד אברהם של חטיבת אמנון, התפרסה עם שחר בעמדות שבאיזור 'סגול' 112. ב-9:00 בבוקר תפסה את 'סגול' 184 ובמסגרת הגדוד החלה ללחוץ צפונה לאורך התעלה. הפלוגה חלפה על פני ציר 'שיק'. כקילומטר מצפון לציר בעשרה טנקים 'טי 55' של האויב הפתיעו את פלוגה ז' של גדוד אברהם ושניים מכליה נפגעו. 'גלון' פתחה בירי והשמידה את עשרת הטנקים והמשיכה לעבר טנקים פגועים של פלוגה ז'.
מספר גבי המ"פ: "ירד מטח ארטילריה רציני וקיבלנו פקודה לחזור להתארגנות בציר 'שיק'. באותו מטח נפצעתי קל מרסיס. פינינו בטנק שני אנשי צוות מאנשי הטנקים השרופים. שאר היושבים בשני הטנקים נהרגו. בערך ב-11:00 נחבשתי והצטרפנו להתקפת הגדוד, כקילומטר מצפון לציר 'שיק'. לאחר מכן נע הגדוד להתארגנות ב'לקקן' ושם גם נשארנו לחניון לילה."

עם שחר תפסה 'אהבה' עמדות באיזור 'סגול' 139 מדרום ל'אמיר' וניהלה קרב אש עם כלי האויב. הפלוגה זיהתה פגיעות כ-3 קילומטרים מצפון לה, באיזור 'אמיר', בצומת 'לכסיקון' – 'שיק' וב'סגול' 111. אחר כך עברה הפלוגה את 'לכסיקון' מערבה ונעה צפונה תוך ירי, עד שהגיעה עד קו 'סגול' 134 ונעצרה בעמדות. בערב הוחלפה הפלוגה והטנקים שלה יצאו גם הם להתארגנות ולחניון לילה באיזור 'לקקן'.

חוליית מודיעין מצרית

ביום שישי בבוקר הבחין ראש מטהו של אריק שרון, שטס מעל האיזור במסוק, בנגמ"ש אויב שנע כ-1,200 מטרים ממזרח ל'לקקן'. שני טנקים של הפלוגה בפיקוד המ"פ יצאו ללכוד את אנשי הנגמ"ש. כשזיהו הטנקים את השיח, שמאחוריו הסתתר הכלי המצרי, ירו לעברו ופגעו בו. החיילים המצרים החלו בורחים. אהוד שלח לעברם את הטנק השני והוא עצמו נותר בחיפוי וירה לעבר הבורחים. לבסוף נכנעו המצרים. על פי התנהגותם של השבויים, לבושם והמכשירים שנמצאו בכליהם, נראה שהיתה זו חוליית מודיעין. בשעה 10:00 בבוקר נעה הפלוגה לעבר 'מצמד' ובמסגרת גדודה חצתה את התעלה על גשר הגלילים. מעתה נותרה המשימה הקשה, של שמירת ראש הגשר והרחבתו צפונה, על כתפי החטיבה, שבשני גדודיה נותרו כ-40 טנקים.

צוואה במסטינג

עיני כולם היו נשואות אל הכוח שעט על המצרים המופתעים בגדה המערבית, בלי שייתקל כמעט בהתנגדות. אותו זמן המשיכו לוחמי החטיבה בקרבות מרים להרחבת ראש הגשר ומסדרון הפריצה. למעשה, היה כל האזור שמ'אמיר' – 'טרטור' צפונה, מיגנן נ"ט ענק, מלא תעלות, טנקים, טילים וכלים אנטי-טנקים אחרים. מודיעין לקרב כמעט לא היה והלוחמים נאלצו לסמוך רק על מראה עיניהם. גם משקפות היו חסרות. באמצעי המידע הדלים האלה לא היה די, וחסרונו של המודיעין היה אחת הסיבות העיקריות לאבדות בימים באים. בקרב הלוחמים התפשטה מין תחושה של עייפות וכניעה לגורל, כפי שמספר אברהם אופק: "כשראינו את הטנקים של נדב ויונה שרופים לחלוטין, לא העז איש לעבור לידם ותמיד כשהיינו עוברים שם, היינו, ככה, בלי משים, חולפים באיגוף קל מסביב. יום אחד קיבלתי אומץ וניגשתי אל הטנקים. הסתובבתי שם ליד הטנקים השרופים שלנו ומה שנשאר לי בזיכרון זה שה'מסטינגים' נותרו שם שלמים. זה הדבר היחיד שנשאר שלם שם, כנראה בגלל החומר שממנו הם עשויים. סיפרתי את הדבר לחבר'ה והחלטנו, שאם ה'מסטינגים' הם היחידים שנשארים, צריך לנצל זאת. כולם רשמו כמה מילים, מין צוואה – אני זוכר שכתבתי שם איזה 15 עמודים – והכנסנו את הניירות אל תוך המסטינגים שבתרמילים. איש לא ניגש מאז אל התרמילים. זה היה מן מקדש כזה, פרטי של כל אחד."

ביום שבו החלה חטיבת אמנון לחצות את התעלה (19.10.73), החליף גדוד אמנון את אחד מגדודי חטיבה זו לאורך ציר 'שיק'. גדוד עוזי נשאר בעמדות היום הקודם, ממזרח ל'אמיר'.

בצהרים קודם תאג"ד עוזי מ'עכביש' 55, לאחר שבמקומו הקודם טיפל בעשרות נפגעים. עתה קודם התאג"ד כדי לרענן את אנשי תאג"ד אמנון, שעסקו במשך הימים האחרונים בטיפול בנפגעי הקרבות להרחבת מסדרון הפריצה. אחר הצהרים נפתחה הפגזה חזקה לעבר הדרגים הקדמיים של הגדוד. אחד הפגזים פגע פגיעה ישירה ומ"מ חולייה טכנית גדודית נהרג במקום. אחד מנהגי התאג"ד נפצע קשה ומת מאוחר יותר. מלבד זאת נפצעו הרופא הגדודי ורס"ל התאג"ד.
מספר ד"ר חנן טאובר: "ד"ר ז'ק הירש לא איבד את חוש ההומור שלו גם כשנפצע ולפני שפונה אמר בחיוך: 'אבא שלי בא מאוסטריה ואני אראה אותו מוקדם משחשבתי'.”

התקדמות וטיהור

ב-4:30 אחה"צ הורה המח"ט למפקדי הגדודים ללחוץ על דרום 'מיסורי' ו'לקפל' את מערך האויב צפונה ככל האפשר, לאחר שבשעות הבוקר ניהלו הטנקים קרבות אש עם 'טלוויזיה', 'אמיר' ו'מיסורי'. גדוד עוזי תקף ממזרח לעבר 'החווה הסינית' וגדוד אמנון התקדם צפונה, כשהוא מנסה ליישר קו ממזרח למערב. אבל, בעוד שההתקדמות לאורך התעלה היתה קלה יחסית, הרי שבאיזור 'לכסיקון' ומזרחה נתקלו הטנקים באש נ"ט עזה ובמטחי ארטילריה.
מספר עדו מור, מ"מ ב'ואנקל': "הסתערנו, תוך ירי במשאיות ובכלי אויב שהיו בשטח. אחד ה'גורים' שלי ביקש רשות לירות במשאית שעמדה מכוסה רשת הסוואה ממזרח ל'חווה הסינית'. נתתי לו אישור. כשנפגעה המשאית התברר שהיה זה מארב נ"ט מוסווה שקניו הופנו לכיוון צפון מזרח. היה שם המון חי"ר ואנחנו פגענו במתקני הנ"ט בירי מהיר. אך הירי מכיוון 'החווה הסינית' היה חזק מאד."

גם מכיוון 'טלוויזיה' נורו טילים וכמה טנקים משני הגדודים נפגעו. אחדים מן הפצועים וההרוגים חולצו בחסות החשיכה, לאחר שהטנקים נכנסו לחניון לילה.
זה היה ליל שבת ובטנקים המאובקים קידשו על היין, כאשר מחלקות החרמ"ש מאבטחות את החניונים. גם בלילה זה, כבהרבה לילות אחרים, הפגיז האויב את החניונים בארטילריה.

בשבת נסוגו המצרים מן 'החווה הסינית' ואחר הצהרים התקדם עוזי לעבר מבני ה'חווה' ונערך בהם בעמדות. גדוד אמנון המשיך בהתקדמותו צפונה בחיפוי של חטיבת אמנון מעברה השני של התעלה. הגדוד החל בהתקדמותו סמוך לשעה 9:00 בבוקר, כשערפל סמיך מכביד על ההתקדמות. הפלוגה, שנעה סמוך לתעלה, באיזור ציר 'ראש', התקדמה בקלות יחסית, אך הטנקים המזרחיים יותר, שהתקדמו באיזור 'לכסיקון', נתקלו בהתנגדות ובאש טילים ואחדים מהם נפגעו. התקדמותם של הטנקים הקרובים לתעלה היתה קלה יותר, גם משום שבאיזור זה ריכזו המצרים את כוחות המנהלה שלהם (סדנאות, בתי-חולים שדה וכו'). נוכחות הכוחות הישראליים בצד השני של התעלה יצרה הרגשת בטחון, מוראלית בעיקר, כיוון שמצד מערב כבר לא היתה צפויה אש.

כדי לסייע לטנקים המזרחיים, הפעילה פלוגת החרמ"ש מרגמות 81 מ"מ נגד האויב שעל 'לכסיקון'. הפלוגה המזרחית נעצרה באיזור 'סיבוב דן אבידן' והמערבית המשיכה צפונה. אחר הצהרים שבה 'כלוד' אל הגדוד, לאחר שעסקה באבטחת גשר הגלילים. בחילופי האש שנמשכו היו נפגעים נוספים בגדוד ובתוכם הסמג"ד, חיים אלקן, שנפצע מפגיעת טיל בטנק שלו. באותו יום חצתה 'גלון' את התעלה במסגרת גדודה והגיעה לאיזור 'חבית' 29. 'אהבה' תפסה את הרמפות (משטחי הצליחה שהכינו המצרים) ממזרח ל'אורחה' ומדרום ל'פוקסטרוט'. ממקום זה נפרש לפני הטנקים של אהוד כל איזור 'מיסורי' ו'אמיר' ומכאן ירתה הפלוגה בתותחיה בחיפוי לגדוד אמנון, תוך תיאום בקשר בין שני הכוחות.

חלפו שישה ימים מאז החל מבצע הצליחה ושלושה ימים מאז הוצב גשר הגלילים במקומו. בימים אלה המשיכה החטיבה במשימה של שמירת ראש הגשר עם שני גדודים מדולדלים ומוכים. במקביל, נמשכה ההתקדמות צפונה לשם הרחבת המאחז הישראלי וביום ראשון, 21.10.73, התרחב המסדרון מ-4 קילומטרים בהתחלה ליותר מ-8 קילומטרים.

ביום ראשון בבוקר נקרא המח"ט לקבוצת פקודות במפקדת האלוף שרון, שישבה ב'חבית' 36 בעברה המערבי של התעלה. המח"ט יצא עם המס"ח ושני הטנקים הגיעו אל מפקדת האוגדה, אחרי נסיעה לאורך תעלת המים המתוקים. האלוף שרון אמר למח"ט, שכיוון שהפסקת האש קרובה, יש לנסות ולתפוס את 'מיסורי' ולהמשיך ולהרחיב בכל מחיר את המסדרון צפונה. המח"ט לא היה שלם עם החלטת ההתקפה. "לי כבר היה ניסיון בהתקפות על חי"ר וידעתי איך זה נגמר," סיפר. הוא אמר את דעתו למפקד האוגדה ונראה היה שהאחרון מסכים איתו, אך הפקודה לא שונתה והם החלו מתכננים את ההתקפה.

הסיוע לא הגיע

לחטיבה הובטח סיוע מאסיבי. המח"ט נקרא אל הטלפון, כדי לשוחח עם האלוף מוטי הוד שהיה אחראי על פעולות הסיוע של חיל-האוויר באיזור. "טוביה," אמר האלוף הוד, "מה אתה עושה שם?" "מגינים על עם ישראל." השיב המח"ט. "אנחנו נעזור לכם." אמר מוטי הוד, "והכל יהיה בסדר."

על פי התכנון הראשוני, נועדה ההתקפה להיפתח ב-1:00 בצהרים. ב-12:30 חזר המח"ט אל החטיבה וזימן אליו מיד את שני המג"דים לקבוצת פקודות. השניים באו, לאחר שבשעות הבוקר המשיכו ללחוץ עם גדודיהם צפונה, כשגדוד אמנון מגיע עד 'מפרש' ויורה לעבר צפון 'מיסורי'. בקבוצת הפקודות השתתפו המח"ט, המס"ח, עוזי, יהודה ורפי מצפון, אשר מונה באותו יום לתפקיד סמג"ד אמנון. רפי החל את המלחמה כמ"פ בגדוד הסיור האוגדתי. במהלך הקרבות נפצע ופונה, אך לאחר ימים אחדים עזב על דעת עצמו את בית-החולים ושב אל שדה-הקרב. תחילה מונה רפי להיות המג"ד של 'שאריות' גדוד עובד, שנותרו במסגרת החטיבה, אבל הוא לא היה שבע-רצון מן המינוי ה'לא קרבי' הזה, ולמחרת צורף על פי בקשתו לגדוד אמנון.

המח"ט לא נתן לפקודיו לחוש שאין הוא שבע-רצון מן ההחלטה לתקוף את 'מיסורי'. "לנו היו טענות," מספר יהודה, "גם לי וגם לעוזי. אני יכול להגיד בדיעבד, שהטענות לא היו חריפות דיין, זאת אומרת, לא ביטאנו אותן בחריפות, כמו שהיינו צריכים לבטא. אמרתי, שהתקפת שטיפה אינה נראית לי, משום שברור היה ש'מיסורי' מלאה חיילים מצריים ואינה בית קברות, כפי שהדברים נראים מלמעלה. היה ברור, שהכוח הזה של גדודים מדולדלים, ב-45-40 טנקים, לא יצליח להכריע את הקרב על 'מיסורי'. נקודה שניה שאני חייב לציין, היא בעיית המודיעין. כשאנחנו מדברים על 'מיסורי', אנחנו מדברים על משהו דמוי ביצה ממפת קוד משנת 1970. זה היה אמצעי המודיעין היחיד שהיה בידינו, אבל המצרים נערכו בצורה אחרת לגמרי."

סמוך לשעה 1:00 בצהרים יצאו עוזי ויהודה לגדודיהם, כשהם מעבירים ברשתות הקשר את פקודת ההתקפה. בקבוצת הפקודות סוכם, שגדוד אמנון יתקוף מדרום-מערב לצפון-מזרח וגדוד עוזי יתקוף מדרום לצפון. ב-1:00 בצהרים לא הופיעו המטוסים, וכך המתינו הטנקים כשעתיים בעמדות ההתקפה, כאשר הארטילריה הישראלית מנחיתה חלק ניכר מ-700 הפגזים שהוקצו למשימה. ב-2:00 בצהרים הופיעו אומנם כמה מבנים של מטוסים ישראליים, אך הם הופנו לבסוף לעבר מוצב 'מצבת החייל האלמוני' שבגדה המערבית.

מספר המח"ט: "מפקד האוגדה דחה את ההתקפה ל-3:00 אחה"צ, אבל גם אז לא קיבלתי סיוע אווירי. ושוב נדחתה ההתקפה ל-3:15. ב-15 דקות אלו תכננו ריכוז מטוסים נוראי, אבל שוב לא היה כל סיוע. בשעה 3:15 הודיעו שאנחנו מקבלים מיד סיוע בהפצצה מגובה רב. ביקשתי לדחות את ההתקפה עד ששמונה זוגות המטוסים יורידו את הפצצות, אך קיבלתי פקודה לתקוף במקביל למטוסים. נענו בפריסה גדולה עם שני הגדודים."

מלכודת אש

גדוד עוזי (הדרומי) נתקל בתחילת תנועתו ב-20 טנקים והחל מנהל איתם קרב 'שין בשין'. גדוד אמנון תקף מדרום ל'אושה', לעבר צומת 'אושה' – 'לכסיקון' וצפונה. באגף השמאלי תקפו 'לורה' ו'מוקדון' בפיקוד המג"ד יהודה. באגף הימני, בפיקוד הסמג"ד רפי מצפון, תקפו 'כלוד', עם שלושה טנקים שבאו עם רפי וארבעה טנקים שסופקו קודם להתקפה בפיקוד נועם לבני ונקראו 'כוח בסין'. בסך-הכל תקפו 26 טנקים של הגדוד. הטנקים נסעו במלוא מהירותם לכיוון צפון-מזרח תוך ירי רצוף, והיעד, שנדמה קודם כבית קברות, הפך בבת-אחת למלכודת אש. מיד התברר, שמיקומו, כפי שצויין במפה, לא היה מדוייק. למעשה, השתרע האגף השמאלי של היעד במרחק כמה מאות מטרים ממערב ל'לכסיקון' ובו נתקלה 'מוקדון'. ארבעה טנקים של הפלוגה נפגעו מיד מטילים ושבו לאחור. בדרך חזרה עלו שניים מהם על מוקשים. 'לורה' התקדמה בתוך יעד החי"ר צפונה.
מספר הסמ"פ עוזי צליחובר: "נתתי לצוות הוראה לירות כל הזמן ולהתקדם באש. שמתי לב שאני לפנים וצעקתי בקשר לשאר הטנקים מצדדי ליישר קו ואז נפגע לנו הטנק הראשון. איני יודע ממה. גם הטנק של שפס נפגע. אנשי הטנק פונו אל התאג"ד ושם נקבע מותו של שפס.
הטנקים שפינו פצועים החלו לנסוע אחורה ואני המשכתי לתקוף. הצלחתי לזרוק רימון ולטפל בחי"ר שהיו בעמדות, ולבסוף נפגעתי מטיל. הטנק החל לבעור וראיתי שנפצעתי בירך. ניסיתי לומר לנהג לנסוע לאחור, אך הוא לא היה במקומו. אנשי הטנק שהיה לידנו חילצו אותי, אך את הטען-קשר שלי לא ראיתי עוד. השכיבו אותי על סיפון הטנק השני."
מספר סגן ניסים שלום, שהסתער בסמוך למג"ד: "תוך ירי חטפתי טיל בצריח. תחמושת ה-0.5 התפוצצה והתחלתי לבעור. קפצתי מן הטנק אל החול. גלגלתי את עצמו וכיביתי את האש. הטנק המשיך הלאה עם אנשי הצוות. פתאום אני שומע את הנהג צועק: 'יש ערבי שזוחל בחול. תירו עליו!' הייתי מטושטש, כי איבדתי הרבה דם, אבל את זה עוד שמעתי. הם התכוונו לירות ופתאום אני שומע מישהו צועק: 'זה ניסים, אל תירו!' עליתי על סיפון הטנק וכשאני כולי מטשטש נתתי הוראה לירות בחי"ר. אחר כך, כשראיתי ש'לורה' נוסע אחורנית, עשיתי ביד סימן לנהג שייסוג. כשזזנו אחורה פינו אותי."

מטח הטילים נמשך. תוך כמה דקות נותרו שלמים רק שלושה טנקים של 'לורה'. המג"ד יהודה, שראה כי אין עוד טעם להילחם, הורה לטנקים לשוב לאחור. בעת הנסיעה חזרה קרא יהודה בקשר לטנקים שבפיקודו. "זה היה הרגע הקשה ביותר שלי במלחמה," נזכר מישק'ה הסמח"ט, "כששמעתי כיצד יהודה גלר, שהוא חבר ותיק שלי, קורא לטנקים שלו ואינו מקבל עוד תשובה." יהודה הפעיל את פלוגת החרמ"ש לטיהור האיזור מחי"ר ולפינוי חללים ופצועים מן הטנקים הפגועים.

בין המפונים היה עוזי צליחובר והוא מספר: "הזחל"מ שפינה אותי נע לאחור ועלה על מוקש. לא עפתי מן הזחל"מ כי שכבתי למטה, אך כל שאר החיילים נזרקו החוצה וגלזר המ"פ נהרג. ראיתי שאי אפשר לפנות אותי בלי אלונקה ולכן ביקשתי שייגשו אל טנק פגוע שעמד שם ויביאו אלונקה. בסופו של דבר לקחו אותי שני חרמ"שניקים והעלו אותי על זחל"מ אחר. התקדמנו ואז החל האויב יורה בנו. הזחל"מ נכנס למחפורת. חיכינו מעט ואחר-כך המשכנו, כשאלינו מצטרפים שני זחל"מים. יצאנו לכביש והגענו אל התאג"ד. פינו אותי כשאני בהרגשה קשה, ביודעי שרבים מן הנפגעים עדיין נמצאים בשטח."

בבת אחת נפגעו כל הטנקים

באגף הימני חלף הכוח על פני 'לכסיקון' ואז נתקל במצרים. הטנקים של 'בסין' ורפי מצפון נתקלו בטילי האויב ואחדים מהם נפגעו. טנקים אחרים, שיכלו לנוע, נסוגו לאחור ופינו עימם פצועים. גם ל'כלוד' נפגעו שני טנקים, אך שמילו המ"פ החליט להמשיך ולתקוף.
הנה סיפורו של זאב מסלו, הטען-קשר בטנק הסמ"פ, מנדי פייביש: "הפקודה היתה לנסוע 'היי', כלומר 'פול גז' ולהרביץ אש לכל הכיוונים. מנדי צעק בקשר כל הזמן שאנחנו יותר מדי צפופים ושעלינו להתפרס. וזה אמנם התנקם בנו מאוחר יותר. אני הטענתי תוך כדי נסיעה את כל הפגזים התורניים, דבר שהציל את הטנק בהמשך."

שאר הטנקים של 'כלוד' חצו למעשה את 'מיסורי' ובעוברם בין השוחות והחי"ר הגיעו אל המדרון האחורי שלכיוון 'טלוויזיה'. כאן באה עליהם התקפת הטילים.
מספר המט"ק שמואל קלוש: "שמילו צעק בקשר שבעוד 100 מטרים נתפוס עמדות. ואז, בבת אחת, נפגעו כל הטנקים. הטנק שלי נפגע ראשון (הייתי קיצוני ימני). הטנק דמם והתותח נפגע, אך קפצנו החוצה בריאים ושלמים."
ומספר מסלו: "בטנק שלי חדר הטיל מצד שמאל, דרך תא הטען-קשר, היכן שהפגזים עומדים. הלהבה פרצה פנימה וחרכה את מנדי בפרצופו. אברהם וייס נפצע קל בצוואר וגם בחזה. מנדי זינק החוצה ואני הופעתי דרך פתח טען-קשר."

תוך זמן קצר ביותר נפגעו כל ששת הטנקים של 'כלוד'. מחמישה מן הטנקים יצאו חלק מאנשי הצוותים כשהם פצועים וסובלים מכוויות, אך בטנק של מאיר אלפרט נהרגו כולם. לעזרתם של אנשי 'כלוד' בא עתה טנק 'פטון', שהגיע אחריהם ממזרח ואסף אותם. לא היה קשה לזהות בצריח המפקד של הטנק את בלוריתו הבלונדינית של הסמג"ד רפי מצפון, שהמשיך לנסוע בעקבות 'כלוד' לאחר שהטנקים שסביבו נפוצו. בין הניצולים היו זאב מסלו, יגאל הללי, אברהם זבדי, אברהם וייס, פליקס פלשנר, שמילו, מנדי פייביש, קנת הנדל, שמואל קלוש ואהרונוביץ'. אחדים מהם היו פצועים ונתמכו בידי חבריהם.

"ראיתי את המצרים סוגרים אלינו"

מספר שמואל קלוש: "הורדתי מהטנק שלי את המא"ג והצבתי אותו על צריח הטנק של רפי מצפון. רפי המשיך לירות ולהסתער לכיוון ההתקפה. תוך כדי צידוד נפגעו אהרונוביץ' ומנדי ברגליהם והם צרחו. שמילו היה על הסיפון והוא צעק להגיד לרפי להסתובב ולחץ אותנו. רפי הזיז לי את היד וכנראה לא שמע. בשלב מסוים הוא החל לפנות חזרה לדרום-מערב, ואז חטפנו טיל, שהתחלק על הצריח ונכנס מתחת לסל הצריח. משה כהן, שהיה על פתח הטען-קשר נהרג ושמילו נפצע מרסיסים ברגליים. רפי נפגע בפניו מכדור או מרסיס ונפל פנימה אל תוך הצריח. הכנסתי יד, צודדתי את הצריח ושחררתי את מנדי ואהרונוביץ'. שמילו תפס את הפיקוד על הטנק. לא התקדמנו הרבה וחטפנו עוד פגיעה בתמסורות. היה שם חום עצום ונכוויתי בידיים ובפנים. כולנו קפצנו מהטנק וזחלנו לעבר מחפורות שהיו במרחק של כ-20 מטרים מהטנק. רפי קפץ יחד איתנו. היו לנו שני 'עוזים'. תחמושת לא ראיתי."
מספר פליקס פלשנר: "קפצתי מן הטנק וראיתי שוחה. נכנסתי אליה. חוץ מפחד והלם הייתי שלם. הכרתי את אבני וזבדי, שהיה קצת שרוף. היה סמל שהחזיק 'עוזי' וירה ימינה ושמאלה. בינתיים, ראיתי את המצרים סוגרים עלינו מסביב וקצין נע בראשם."

מנדי, שהיה פצוע, לא הצליח להגיע אל השוחה ושניים מהנמצאים לידו משכוהו אחריהם תחת אש אל המחסה. בעת הגרירה פגע קליע בגבו של מנדי. הוא התרומם וצעק 'נפגעתי' ואז פגע קליע נוסף במצחו הוא נהרג במקום.

שמילו המ"פ וזאב מסלו ברחו לכיוון אחר. מספר מסלו: "הטנק נעצר והחל מתלקח. החבר'ה שנותרו רצו לכיוון מזרח. אני חטפתי שני רימונים שהיו מונחים מאחורי פריסקופ המפקד וקפצתי למטה. התחלתי לרוץ בעקבות המ"פ, שרץ כ-10 מטרים לפני. משמאלי רצו עוד כ-5 חבר'ה, שקפצו גם הם מן הטנק. אחד מהחמישה היה רפי מצפון, שרץ עם פרצוף מלא דם, וצעק תוך כדי ריצה: 'למי יש מחסנית?' אני רצתי ישר לעבר עמדת מקלעים, כחמישים מטר מולי. המ"פ הספיק בינתיים לקפוץ למחפורת עמוקה מול העמדה. תוך כדי ריצה הכנסתי רימון אחד לכיס ומן הרימון השני הוצאתי את הניצרה. המקלע ירה צרורות לעברי משמאלי ומימיני, אך אני רצתי בזיגזג ולמזלי לא נפגעתי. לפתע התרומם מולי קצין מצרי עם אקדח והחל יורה בי. גם הוא פיספס. הושטתי את היד לאחור כדי לזרוק את הרימון, אבל חזרתי בי והחלטתי לא לזרוק אותו, כי חבל לבזבזו. העברתי את הרימון לידי השמאלית ועשיתי תנועת זריקה בידי הימנית. הקצין השתטח תחתיו ואנשי המקלעים ברחו לאחור. בינתיים הגעתי למחפורת והשתטחתי ליד המ"פ. מיד כיסינו את עצמנו בחול ולא זזנו, אף כי הזבובים הציקו לנו. כל הזמן החזקתי את הרימון ביד. בינתיים שמעתי משמאל, מכיוון שאר החבר'ה, יריות 'עוזי' בודדות. יגאל הללי, שהיה בתוך הקבוצה השניה במחפורות, זינק לפתע ממקומו, רץ לעבר קצין מצרי והחל נלחם בו פנים אל פנים. מצרי אחר שהיה במקום ירה בו והוא נפל חלל."
מספר פליקס פלשנר: "אהרונוביץ' צעק כל כמה שניות 'הקשר בטנק לא עובד.' צעקנו לו 'בסדר, שקט.' המצרים זרקו רימון לתוך השוחה והחלו לירות. פתאום צעק מישהו 'בואו נרוץ אל הטנק.' בהתחלה פחדנו ופתאום רצנו. היינו בערך תשעה חבר'ה. התיישבנו ליד הטנק וראינו כתה מצרית מגיעה מן הצד השני, תוך כדי ירי."
מספר שמואל קלוש: "בתעלה חבשתי את רפי מצפון. הייתה לו פגיעה לא רצינית באזור העין. החבר'ה ירו מעט והמצרים ירו עלינו. כנראה שלא ידעו את גודל כוחותינו ולכן לא הסתערו. לרפי היה 'עוזי' ביד והוא רצה שנסתלק לכיוון כוחותינו. התווכחנו איתו ואמרתי, שכדאי שנמתין לחשכה, אך הוא עמד על שלו ופרץ עם ריזנר, הנהג שלו, מן השוחה. לאחר זמן קצר התחילו המצרים לזרוק רימונים. קפצתי מחוץ לתעלה ונפצעתי משלושה רסיסים ברגל. נשכבתי ועשיתי את עצמי כאילו אני חלל."
מספר פליקס פלשנר: "כשהתקרבו המצרים אל הטנק הרמנו ידיים. הם צעקו בערבית, ירו ואמרו לנו לקום. אחד החבר'ה. מאיר, שמבין ערבית, הסביר לנו מה הם רוצים. כשהרימו החבר'ה ידיים, התגנב דוד רשלבאך, שהיה בטנק של רפי מצפון, אל הטנק, נכנס לתוכו וזרק רימון לעבר המצרים. לפני שנזרק הרימון צעק אליו מישהו: 'אל תזרוק, כדאי ליפול בשבי.' רשלבאך ניסה להפעיל את המקלע ואז פגע בו כדור מצרי והרגו. אמרו לנו לשים את הידיים על הראש. הם צעקו כל הזמן וירו באוויר. אחר-כך אמרו לנו לזרוק את הכובעים ולרוקן את תוכן הכיסים. שאלו אותנו אם יש לנו סכינים ואמרנו שאין. רגלו של אהרונוביץ' היתה מעוותת, ניסינו להקימו, אך הם לא נתנו לנו, ואחר כך סיפרו לנו שהם הרגו אותו. פתאום הופיע טנק בצד ימין וממנו ירד קצין, הוא צעק פקודות והחיילים המצריים החלו להוביל אותנו צפונה. היינו שבויים."

עם רימון לא נצור ותקווה בלב

בקרבת הטנק נותרו שלושה – שמואל קלוש ששכב ועשה עצמו כמת, ובמחפורת ישבו המ"פ שמילו וזאב מסלו. מספר זאב מסלו: "במשך הזמן נפלו בקרבתנו פצצות מטוסים וארטילריה שלנו. חיכינו בכיליון עיניים לרדת החשיכה. שמילו הוציא מכיסו את דרגות הסרן שלו ושם אותן על כתפיו. אני מיד החזקתי אחריו: הוצאתי את דרגות הסמל שלי והצמדתי אותן לידי. בינתיים נעשה חשוך והחל משתרר שקט. הארטילריה פסקה והערבים החלו מפנים את האזור ברגל וברכב. המשכנו לשכב, ספק ערים ספק מנמנמים עם הרימון הלא נצור והתקווה. ב-1:30 אחר חצות הסבתי את תשומת ליבו של שמילו לרימון. הוא לקח אותו ולאחר כמה דקות הצליח לדחוף פנימה גפרור במקום הניצרה וזרק את הרימון הצידה. הרימון לא התפוצץ. בשעה 2:00 אחר חצות תפסנו אומץ והתחלנו יוצאים מתחת לחול. מימיננו, במרחק של כ-100 מטרים עמד הטנק של רפי מצפון אפוף להבות ומדי פעם בפעם התפוצצה בו תחמושת. מלבד רעש ההתפוצצויות היה שקט מסביב. החלטנו ללכת דרומה כדי להגיע אל כוחותינו. זחלנו כקילומטר ונכנסנו לשדה מוקשים, התקדמנו בזחילה עד שיצאנו מן האיזור. שמילו סבל מכמה רסיסים שחדרו לרגלו השמאלית מתחת למפשעה ובפניו היו כוויות. ראינו שבזחילה זה לא ילך והחלטנו לסמוך על מזלנו הטוב ולצעוד זקופים. הלכנו כל העת לכיוון דרום. עברנו דרך כל העמדות שלהם. שמענו דיבורים בערבית וראינו צלליות של רכב מצרי קל וכבד. ב-6:30 בבוקר הגענו אל 'החווה הסינית' וראינו את דגל ישראל מתנופף. היה טוב בלב."

מזלו של קלוש לא שפר כל-כך. הוא מספר: "בלילה התחלתי לזחול לכיוון השטח שלנו. כעבור כמה מטרים הבחנתי בשתי גופות שהיו מוטלות כשפניהן כלפי האדמה. המדים היו של צה"ל וזיהיתי את רפי מצפון וריזנר. לא יכולתי להתקרב אליהם, כי הגיעו כלי רכב של המצרים ושמעתי קולות בערבית. המשכתי לזחול דרומה. בדרך היה עלי ירי ארטילרי ובקרבתי נפלו פצצות קטיושה. לידי עברו כ-15 חיילים שלהם, כשאחד מהם מושך אחריו פצוע. התקדמתי וראיתי חניון טנקים. היה רעש גדול. הם ניהלו חילופי אש עם כוחותינו. כך הייתי נרדם ומתקדם חליפות. בבוקר מצאתי את עצמי כקילומטר מצפון לחורשת הדקלים וכ-500 מטרים ממזרח ל'לכסיקון'. בשלב זה החלטתי שאני קם על רגלי ומתחיל לחפש מים ואוכל, כי הייתי צמא מאד. התקדמתי ומדי פעם השקפתי על השטח. באחת הפעמים הבחינו בי אנשי ג'יפ מצרי ותפסו אותי."

גדוד עוזי נאבק בטנקים כשעה וחצי וכשהשמידם ייצב קו כ-2 קילומטרים בקו 'אושה' מול מרכז 'מיסורי'. במהלך הקרב נפגעו שני טנקים של הגדוד ממוקשים.

אחר הצהרים החזיר אליו יהודה, המג"ד, קבוצה של אנשי חרמ"ש, שלא היו להם עוד זחל"מים. ארבעת הטנקים ואנשי החרמ"ש נערכו להגנה היקפית באיזור צומת 'אושה' – 'לכסיקון'. יהודה נזקק לתגבורת וזו באה לו בדמות טנק אחד ויחיד בפיקודו של ניב מ"פ המפקדה. ניב, שריונאי ותיק, נטל טנק מאלה שפינו נפגעים ובנסיעה על 'לכסיקון' הגיע אל יהודה. בערב הורה המח"ט ליהודה לזוז לאחור, והטנקים נעצרו עתה בקרבת 'לכסיקון', כחצי קילומטר מדרום לציר 'אושה'. עם חשיכה החלה אש טנקים מצריים על החניון. נורתה אש מרוכזת והטנקים הישראליים דילגו כ-2 קילומטרים נוספים לאחור. כאן נשארו כל הלילה.

ב-21 באוקטובר, יום ההתקפה על 'מיסורי, סייעה 'אהבה' לצנחנים באזור 'פוקסטרוט' וירתה גם לעבר 'מיסורי', בניסיון לסייע לגדוד אמנון. 'אהבה' גם סייעה לצנחנים לכבוש את המתחם שמצפון ל'פוקסטרוט' ונערכה לבסוף לחניון לילה ב'ורדית' 32.

'גלון' כבשה עם שחר את בסיס הטילים 6626 והפילה באש מקלעים מטוס מצרי שתקף אותה. בערב כבשה הפלוגה, לצידם של הצנחנים, את הגשר שעל ציר 'חבית' 27.
למחרת פתחה 'אהבה' בתנועה על 'מסיכה' צפונה, במקביל לכוחות הצנחנים. הפלוגה הובילה את גדוד עמרם ובצהרים קיבלה פקודה לחצות את איסמעיליה ולתפוס את השטח שממערב לעיר. כשהיו הטנקים בקרבת 'מסיכה' 26 בוטלה הפקודה, כנראה בשל גיבוי טילי הנ"ט שבידי האויב שבמקומו.

'גלון' הותקפה אחה"צ בידי מטוסי אויב ובהתקפה נהרג גדי קוסמן. ב-6:00 בערב קיבל גבי, המ"פ, פקודה לפרוץ על 'חבית' צפונה. ליד מסוף הדלק עצרו את הפלוגה והורו על ביצוע הפסקת האש.

ביום שני בבוקר חזר גדוד אמנון למערך של חצי קשת, מ'מפרש' עד 'לכסיקון'. אל הטנקים של יהודה הצטרפו לפנות בוקר חמישה טנקי 'צנטוריון' וביחד עמדו הטנקים וירו לעבר 'מיסורי'. תצפיות שנערכו גילו, כי האויב, כמנהגו לאחר קרב, נטש את עמדותיו ונסוג כקילומטר צפונה. גדוד עוזי התקדם אט-אט צפונה ל'אמיר', תוך אש. שניים או שלושה מן הטנקים נפגעו ממוקשים וצוותיהם פונו. בין הנפגעים היה גם טנק הסמג"ד.

אוזני כולם היו כרויות אל שידורי הרדיו, אל הבשורה על הפסקת האש. בטנקים, בנגמ"שים, בעמדות ובעורף ציפו כולם להפסקת הירי ב-7:00 בערב. אך ככל שהתקרבה שעת הפסקת האש, כך התגבר קצב התותחים.

טיל סקאד

בשעה 6:55 בערב, חמש דקות לפני הפסקת האש, זועזע חניון הלילה של כוח הדרגים של גדוד אמנון מהתפוצצות אדירה. מספר ישראל פינקל, שליש הגדוד: "פתאום הרגשתי שאני מתכסה בחול, אדום לי מול העיניים וגל חום עובר עלי. אני זוכר שקמתי ובדקתי אם כל אברי שלמים וראיתי דליקה גדולה ותחמושת נק"ל מתפוצצת כ-100 מטרים ממני. כעבור שלוש דקות שמעתי את הרופא צועק שיש פצועים. רצתי לתאג"ד לעזור ומצאתי שלושה פצועים קל. הרחקנו שלושה כלי רכב מן המקום ומצאנו שלוש גוויות. בינתיים הגיע ניב, מ"פ המפקדה. ערכנו מפקד ופינינו את ההרוגים והפצועים. התברר, שחסרים אנשים. אחדים מהם מצאנו מוכי הלם בתעלת הנ"ט. אחרים התייצבו במשך הערב. עוד שניים הגיעו למחרת בבוקר ובסריקה שערכנו למחרת עם אנשי הרבנות מצאנו את גופותיהם של עוד ארבעה אנשים."

הטיל, שהיה מדגם 'סקאד', חפר בור בקוטר של כ-15 מטרים ובעומק של 4 מטרים. היו בו כ-500 ק"ג חומר נפץ. היה זה טיל ה"סקאד" היחיד שירו המצרים במלחמה.

 המכתש שנפער מנפילת הטיל

הפסקת אש

ב-23 באוקטובר החל משתרר שקט באיזור והגדודים ניצבו במקומותיהם לשמירת ההישגים בשטח ולתפיסת שבויים. ממול, על 'מיסורי', אפשר היה להבחין בכמה מן הטנקים הפגועים, אך לא היתה דרך להגיע אליהם ולא היה כל מושג על מה שאירע למצפון ולאנשיו. כמה טנקים, שתוקנו בידי חוליות החימוש החטיבתיות, הוחזרו לרשות הגדודים ושימשו תגבורת חשובה. הטנקים של אמנון פגעו ביום שלישי בטנק 'טי 55' מצרי, אשר נע בטעות לעבר כוחותינו.

באיזור הצפוני החל סימון קו הפסקת האש ושני פצועים מצריים הוחזרו אל כוחותיהם. כן חולצו מן השטח טנקים פגועים של החטיבה ונעשה ניסיון לאתר שדות מוקשים. בסך-הכל נמצאו באיזור תשעה שדות מוקשים. באותו יום נתפסו עשרות שבויים מצריים שנקלעו לסביבה והם הועברו לידי כוחות המשטרה הצבאית.

ב-24 באוקטובר הוחלט לערוך, בחסות ערפילי הבוקר, את שיפור העמדות האחרון. כוח 'מוקדון' נע על ציר 'אושה' מזרחה וכוח 'לורה' התקדם עם המג"ד צפונה על 'לכסיקון' עד 'אושה'. במקביל התקדמו גם הטנקים של גדוד עוזי לצפון-מערב והתחברו אל גדוד אמנון. בעת ההתקדמות, עלו שני טנקים של גדוד אמנון על מוקשים מדרום לציר 'אושה'.

קו גבול זה, שנקבע על ידי שני הגדודים, היה קו הפסקת האש והוא נותר בידי צה"ל עד ביצוע ההסכם להפרדת הכוחות.

28 מתוך 111

ב-10 בנובמבר שבו תשעה טנקים, שנשארו מגדוד עובד, אל החטיבה, לאחר שבשלושת השבועות שלאחר הפסקת האש עמדו שני הגדודים האחרים לבדם מול 'מיסורי'.

הגדוד שב בשעה שהחטיבה הצטרפה אל כוחות האוגדה האחרים בגדה המערבית של התעלה, אל מול הארמיה הראשונה. מאז, ועד הפרדת הכוחות, עמדה החטיבה בכוננות מתמדת מול הצבא המצרי שניצב מולה.

מתוך 111 טנקים שיצאו למלחמה במסגרת החטיבה ב-6 באוקטובר, נותרו בידי גדודי עוזי ואמנון 19 טנקים לאחר ההתקפה על 'מיסורי'. תשעה טנקים נותרו בידי 'אהבה' ו'גלון' במסגרת חטיבת אמנון.

119 מחיילי החטיבה נפלו בקרב. 164 חיילים נפצעו. 18 מחיילי החטיבה נפלו בשבי המצרי, לאחר הקרבות על 'מכשיר', 'טלוויזיה' ו'מיסורי'. הם הוחזרו לישראל במסגרת ההסכם להפרדת הכוחות.