אליהו (אלי), בן עמליה ומרדכי, נולד ביום א' באדר תש"י (18.2.1950) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "הבונים" וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון עירוני ג' בחיפה. אחרי-כן למד בטכניון. אליהו היה תלמיד שקדן וצמא-דעת והתעניין בתחומים רבים. מעולם לא התרברב בהישגיו ולא הציג לראווה את ידיעותיו. בדרך כלל קשה היה לדובבו, אך כשדיבר, היו דבריו תכליתיים ומלאי עניין. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", כן היה חובב ספורט והירבה לשחק בכדורסל. מטבעו היה מסוגר וקשה היה להתקרב אליו, אך מי שהצליח להכירו מקרוב, ניגלתה לו אישיות מעניינת ונלבבת. תמיד עמד בתוקף על סירובו לוותר על אישיותו העצמאית, אלא שהיה ותרן ונוח ואציל מכדי להיתפס לקטנות שביחסים שבין אדם לחברו. על-אף שהיה ביישן מעט וממעט בדיבור, היו טוב-לבו ונכונותו לעזור לזולת גלויים לעין כול. לעצמו הסתפק במועט והיה שמח בחלקו, חברותי וחביב על חבריו. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ודואג למשפחתו תמיד, גם כשהיה עסוק מאוד בלימודים. "אני חייב לעזור להורי" הדגיש בתוקף לשמע התגובות על המאמץ הרב שהיה כרוך בכך. הוא היה גבוה, נאה ורחב-כתפיים, והארשת הנוקשה של פניו נתחלפה בנקל בהבעה חביבה משחייך בביישנות.

אליהו גויס לצה"ל בסוף יולי 1968 והתנדב לחיל-השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות השריון. אחרי-כן נשלח לקורס מט"קים, שבסיומו הוצב ליחידת שריון בסיני בתפקיד מפקד טנק והוענקה לו דרגת סמל. הוא היה חייל טוב ומפקד יעיל, ממושמע ומסור לתפקידו, בעל ידע טכני מעולה, בעל רצון ויכולת רבה. בתקופת שירותו השתתף במלחמת ההתשה ובתקריות-אש רבות והוענק לו "אות השירות המבצעי". חברו-לנשק כתב עליו: "הוא התגלה כמפקד קר-רוח ונוקשה בעת קרב. הסיפורים על קור-רוחו ועל אדישותו תחת אש עשו להם כנפיים והפכוהו לשם-דבר בפלוגה ובגדוד." הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו ומעולם לא סיפר להם מה עבר עליו. אפילו במכתבו האחרון למשפחה, סמוך ליום נפילתו, כתב: "…מכל מקום, אין שום מקום לדאגה מיוחדת."

לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר התחיל ללמוד בחוג לתעשייה ולניהול בטכניון, ואחרי-כן נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית, ותוך כדי כך עבד ביחידת המחשב של משרד החינוך והתרבות בירושלים.

במלחמת יום-הכיפורים השתתף אלי בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בסיני. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) הסתער אלי עם יחידת השריון שלו על מוצב "מיסורי" מצפון ל"חווה הסינית", בניסיון להרחיב את ראש הגשר, שבהקמתו כבר נטל חלק, לאחר שהשתתף בקרבות כבדים בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. בקרב על "מיסורי" נפגע הטנק ששימש בו טען-קשר והוא נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב יגאל אלון, סגן ראש-הממשלה ושר החינוך והתרבות דאז: "שמעתי על אלי ז"ל ועל ביתכם, בית יהודי שורשי, על משפחתכם העניפה שנספתה במחנות ההשמדה, על התערותכם מאז הגיעכם לישראל. יקירכם יצא להגן על ביתנו ולא חזר. הוא נפל במלחמת קיום אכזרית, שנכפתה עלינו."; מיכאל רבין, רקטור האוניברסיטה העברית שאלי נרשם ללמוד בה, כתב: "דמות בנכם אלי ז"ל עומדת לפנינו ודוגמת קורבנו העליון מחייבת את כולנו."

משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים, מפקדים ומכרים על דמותו וכן מכתבים ששלח מן החזית. כתב שם יהודה אחיו: "בנופלו ציווה לנו אלי את החיים כפי שהוא ראה אותם: יש לחפש בכל דבר את הטוב ולנסות להבין את הזולת, ללמוד מאחרים, אך להעמידם על טעותם כשהם טועים ולנסות לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר ובתשומת-לב הראויה, ללא פרסום, בשקט ובצניעות."