יום כיפור שלי

אני נזכר בעשן העולה מצריחון המפקד של הטנק שלנו שם חסרה פתאום דמותו של מפקד הטנק אילן קיטאי ששוכב הרוג על הרצפה  גם תמונת פניו המגועלות בדם של הטען קשר משה משה חוזרת לבקרני. (News 1 19/09/2021)  לחץ כאן לקריאת הכתבה

יורם דורי, מלוחמי חטיבה 600, שימש כיועצו האישי של שמעון פרס המנוח במשך שנים רבות. שנינו שירתנו במלחמת ההתשה תקופה מסויימת ואחריה הדרכנו בבית הספר לשריון.
כשקמה חטיבה 600, שוב הצטלבו דרכינו. חלק גדול מקרבות החטיבה ומשימותיה עברנו ביחד, כל אחד עם הצוות שלו, חוזרים מצולקים וכואבים. אני מעלה כאן משהו מזכרונותיו של יורם. באופן יוצא דופן. לכבוד כל לוחמינו, בכל חזית ואתר במלחמה שהותירה את אלפי חללינו צעירים לנצח. סליחה מחברינו על כך שאנחנו חזרנו.

מלחמת יום הכיפורים שלי/יורם דורי
יום הכיפורים 1973 התחיל אצלי כנשוי די טרי. עם בן בכור בן חצי שנה.
5.10.73 ערב יום הכיפורים – יום שישי בצהרים. מטה הבחירות של המערך בתל אביב.
אלוף במיל' אהרון יריב ראש מטה ההסברה. שני סטודנטים צעירים במטה: אמנון אברמוביץ ואני.
נפרדים לקראת כניסת יום כיפורים בגמר חתימה טובה. עוד ויכוח אחרון כיאה לפוליטיקאים צעירים: אהרל'ה יריב חוזר על אמירת דיין: "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר".
אני משיב  בסקפטיות שאנחנו במצב של לא שלום ולא מלחמה – ומה טוב בזה?
יריב מנגד טוען כי מצב של "לא מלחמה – מצב טוב".
אני -זה אמנם לא מלחמה אבל גם לא שלום והכל יכול להידרדר למלחמה , אפילו מחר.
הדיון הקצרצר מסתיים  כאמור בברכת "גמר חתימה טובה".
בערב, כרגיל, כל בוגרי בית הספר היסודי תל נורדאו  נפגשים בחזית בית הכנסת "בית אל" ברחוב פרישמן בתל אביב. ממש כנס מחזורים שנתי.
אשתי בתיה, בני סהר ואני לנים אצל אמי. בבית הולדתי ונערותי, שממוקם קרוב לבית הכנסת .לנו שם כדי שאוכל להיות עם החבר'ה ביום כיפור. שישי בערב  ברחבת בית הכנסת מפגש רעים כייפי. מקשקשים ומחליפים עדכונים על מצב משפחתי , לימודים וכיוב'.
שבת בבקר 6.10.73
מין תכונה מוזרה שוררת ברחוב. מתחילים לראות אט אט כלי רכב נוסעים. שמועות בחזית בית הכנסת על גיוס גדול. אני כהרגלי בקודש הולך לקראת השעה 11 בבוקר לבית הכנסת, לתפילת יזכור לזכרו של אבי. קולו של החזן אריה בראון, לימים החזן הצבאי הראשי, נותן הרגשה של פתיחת שערי שמים.
שבת בצהרים – מאכילים את סהר. לפתע בשעה 14:00 נשמעת אזעקה.
באותו רגע סוג של דז'ה וו. חוזר במנהרת הזמן 17 שנים לאחור: אני עוטף את סהר  בננו בשמיכת הפוך האדומה (שהייתה שלי בילדותי). ורץ למקלט ומרגיש כמו אבא שלי שעטף אותי באותה שמיכה ורץ אתי ב-1956 באזעקה בלילה במבצע קדש. ממש דז'ה וו. כאילו כלום לא השתנה. וחבל כל כך שלא.
מסתבר ששכחנו בקבוק. שם נפשי בכפי (חשבתי אז שזה הסיכון הגדול ביותר שאקח במלחמה). עוזב את המקלט ורץ להביא אוכל לתינוק.
שבת אחר הצהרים. החבר הטוב שלי מימי הסדיר, משה מילדינר, שלמד רפואה באיטליה והיה בביקור מולדת, מתקשר לשאול אם קיבלנו צו. אני שולח אותו לבדוק אצלי בדלת ביד אליהו. בינתיים אין. הוא בינתיים את דחה הנסיעה חזרה לאיטליה והחליף כרטיס מערב ראש השנה לאחרי יום כיפור. אחרי כשעה מגיע אליו צו 8 וגם אלי. אנו מסכמים שייקח אותי מבית אמי הביתה ואביא את הכלבה ג'וקית לאמא שלי -שם אשתי הטריה והתינוק יישארו. בדרך הוא חושש שיהיה לו קר. אני לוקח חולצה משובצת עם שרוולים ארוכים. אחת וורודה בשבילו ואחת ירוקה  בשבילי.
אני מביא את הכלבה לבית אמי, נפרד מבתיה אשתי בנשיקה ארוכה ובחיבוק חזק ברחוב ליד האוטו של משה. בינתיים מלווה אותי תחושה כי אוטוטו אשוב הביתה.
אנחנו נוסעים למרכז הגיוס. הוא לשלו ואני לשלי. הוא מתעקש לרדת קודם כדי לא להפסיד את המלחמה. יוצא מנקודת האיסוף לימ"ח בשדה תימן.  בדרך עוצרים בקסטינה. אחרי שנים מתברר לי ששם בצומת קסטינה כתבתי אות בספר תורה לכבוד בני סהר.
מגיע לימ"ח . בלאגן אימים. כל מה שלמדנו על סדר וארגון אינו קיים. כל איש צוות שמגיע מצוות בטנק  בלי קשר להיכרות מוקדמת או לציוות מוקדם. הטנקים שלנו טנקי M60 הטובים בצה"ל, ותודה לגולדה שסיכמה על העברתם לישראל מהצבא האמריקאי.
אני וחבר פורצים לנשקייה. אני לא אפסנאי תורן. הנשקייה ריקה אין אף עוזי כנשק אישי. במהרה מתברר כי הטנקים שלנו בכלל לא שם. הם בדיגום במחנה נתן שאחרי באר שבע. אנו, שריונאי גדוד 407 בחטיבה 600, מוסעים למחנה נתן. הטנקים כאמור בדיגום. החלפת מקלעים. ממקלע אמריקאי למקלע 03.
מסתבר כי התהליך טרם הושלם. הכנות הוחלפו המקלעים עדיין לא.
עוד גיליתי כשהגענו למחנה נתן  שהמ"פ – שמוליק אבישאול לא הגיע – הוא היה  בירח דבש בהולנד. הצוות המקורי היה עם שלמה קופרברג הטען קשר ויוסי אגוזי הנהג. טנק מ"פ. דני קריאף מוותיקי פלוגת המילואים ניצל את ההזדמנות ותפס פיקוד על הצוות שהיה לדעתו הטוב בפלוגה. טנק מ"פ או לא טנק מ"פ.
במהלך החימוש של הטנקים במחנה "נתן" מגיע אהוד גרוס לשמש כמ"פ. עם גרוס שירתתי בסדיר במדור תותחנות בבית הספר לשריון. הוא סגן מפקד המדור ואני מבכירי המדריכים. אהוד שהכיר אותי לוקח אותי לטנק שלו. דורי צלף ומוכר לי אמר. גרוס עלה על הטנק המקורי של קריאף עם 2 אנשי צוות שלא הכרתי קודם לכן: משה טען קשר מטירת הכרמל ויצחק אפו נהג מחיפה.
ביום ראשון יצאנו לקו התעלה. הנסיעה על זחלים עד לטסה. שעות נסיעה בלי הפסקה . טירוף. עוברים ברחובות ערים. נוסעים או ליתר דיוק דוהרים בפול גז על הכביש, אלו מותרות של שעת חירום.
במשך שבוע הלחימה הראשון. לא יוצאים מהטנק בכלל. חיים על מנות קרב שפג תוקפן. ממש לא אכילות אבל זה מה שיש. לא כל ההתנהלות ראויה לאיזכור בפרט זו של תחליפי השירותים שמחייבים לירות פגז כדי שיהיה תרמיל שישמש כבית שימוש מאולתר.
במהלך שהותנו הממושכת בתוך הטנק, מצאתי נושא להעביר הזמן, התעסקתי עם משה משה לגבי שמו. מה השם הפרטי ומה שם המשפחה שאלתיו ללא הרף. בנוסף אהוד גרוס ניהל אתו ויכוח על תופעת הפנתרים השחורים שמשה מאוד תמך בה והסביר את הרציונל שבמחאה מול אהוד שחלק עליו.
כבר ברגע הגיענו לקו האש הרגשנו במוראות המלחמה כאשר כבר בפגז ראשון הקמב"ץ גרנק נהרג ומזור מאבד יד. "יש שחור אחד וצהוב אחד" נאמר בקשר . מה שהכניס את רובנו די לחרדה.
לימים משה משה סיפר לי את מה שנמחק מזכרוני והוא שדאגתי ללא הרף האם בתיה תמצא חלב להאכיל את סהר במהלך המלחמה. "אל תדאג" השיב לי, "לתינוק מספיקה חצי שקית". כאב טרי לא חלקתי על דבריו. ובהמשך כתבתי בצבע לבן את השם סהר על כנף שמאל מקדימה. הבן שלי ישמור עלי, אמרתי הוא ירצה להכיר את אביו. ואכן כך היה.
בשבת 13.10.73 אנו יורדים מקו החזית ומחילופי האש להתרעננות ראשונה. מתקלחים בג'ריקנים. יש שיחת מח"ט. חברי מילדינר יושב לידי ומספר שדובדבני עוד חבר מהסדיר שלחם לצדנו בחטיבה  נעדר.
בשיחה עם מילדינר אני אומר לו תראה מה קורה  פעם חשבנו שאנחנו יורים פגז והמצרים בורחים. הפעם התברר ההיפך.
תוך כדי התרעננות אהוד המ"פ ניגש למשה משה ואומר לו : מה אתה רואה אצלי. משה מסתכל ומשיב : איני רואה דבר .גרוס מקשה ושואל שוב ומשה משה בשלו ואז מוציא המ"פ את משפט המחץ שנראה לנו הזוי באותו רגע: "אני מגולח ועכשיו לכו להתגלח". משה משה לא מהסס לרגע ויורה: "אהוד אתה יודע כשמוצאים קצין ירוי במלחמה, לא בודקים ממה נורה. מעוזי או מקלשניקוב. אז רד מהבקשה המטופשת שלך וברור לך שלא נתגלח. בוא נמשיך להילחם יחד באווירה טובה וחברית".

אחר הצהרים מגיעה פקודת תזוזה. אנו עולים על הטנק ופורצת שריפה מאחור בתמסורות (כך קוראים לחלק הזה) מכבים עם מטפים ומנסים להתקדם. שוב ושוב פורצת אש הטנק  נדלק . כמקובל בשריון המ"פ מחליף לטנק תקין ואילן קיטאי עולה על הטנק שלנו במקום אהוד. גם אותו איני מכיר. קיבוצניק מנווה ים. שרק משה משה מכיר מהסדיר. נגררנו לטסה לסדנא ושהינו שם יותר מ24 שעות לתיקונים. התיקון הראשון לא צלח ולכן לקח זמן כה רב.
בלילה מגיעה ציפי שביט להופעה בסדנא. משב רוח מצחיק בלחץ ובחרדה שלנו. אילן ואני מנהלים שיחה בלילה. הוא מספר על אמו רעיה, שנפטרה מסרטן. ואני מספר על אבי, שנפטר מהתקף לב בהיותי בן 9. אילן מוסיף ומספר על תכניותיו ל-6 אחרי המלחמה -יחזור לטכניון ובעיקר יישב עם אביו לשתות אלכוהול עד שישתכר.
יום ג 16.10.73 מסתיים תיקון הטנק. קצין חימוש אוגדה שולח אותנו לגדוד אחר. " סעו ישר עד שתראו טנקי M60 כמו שלכם תצטרפו ותודיעו שאתם איתם".
בנסיעה אנו מתקדמים ישר לפי הנחיות קצין החימוש. יורים עלינו אש שטוחת מסלול ואנחנו ממשיכים. אני צועק לאילן בקשר : "אתה בטוח שזו הדרך הנכונה?". הוא שואל למה ואני משיב : אני רואה את מי התעלה בפריטלסקופ ( אמצעי הראיה והכיוון של התותחן). למזלנו מישהו צועק ברשת החרום של הקשר בטנק רשת מוסקיטו : "מי הטנק שעוד רגע נופל למים?. סע מהר אחורה!"
הצטוותנו לפלוגה ל' בגדוד 410 – 'לורה' בקשר. אין לנו מושג מי מימיננו ומי לשמאלנו. עוברים  כמה ימי לחימה שבלוניים. בבקר שמש בעיניים ממתינים שתעבור ולא תסנוור ואז מתקדמים. נלחמים נגד מתחם חי"ר מצרי עם טילי נ"ט . כל יום עוד ועוד טנקים נפגעים. נלחמים נגד חי"ר בלי תחמושת מתאימה. אין לנו פגזים נגד חי"ר וגם המקלעים לא מתפקדים כראוי בגלל הכנות החדשות.
בלילה נכנסים לנוהל חניון לילה  מפעם לפעם סופגים הפגזה על החניון. באחד הלילות נופל פגז בין הטנק שלנו לזה על ידינו במהלך תורנות השמירה שלי על הטנק . המט"ק השכן נהרג . בבקר אני מוצא על רצפת הטנק רסיס ענק שלמזלי עבר ביני לבין דופן צריחון המפקד בו עמדתי בשמירה .האם היה זה סהר ששמר עלי?.
באותם ימים התוודעתי לחשיבות ולנחיצות יחסינו המיוחדים עם ארה"ב. הרכבת אווירית האמריקאית הביאה לנו תחמושת במקום זו שאזלה. בגדים חסיני אש ואפילו תחתונים עם US ARMY .
17.10 תוך כדי התקדמות הגענו למחזה זוועה בחווה הסינית  עשרות צנחנים שוכבים הרוגים במין מעגל, רובם חבושים בתחבושות אישיות. מבקשים מאתנו לפנותם. אני יורד מהטנק ומעמיס את ההרוגים על ספון הטנק מאחור. אפו זז להקיא וגם אילן מתקשה במשימה. עם סיפון ועליו חיילי צהל הרוגים עם נעלים אדומות, שאני עומד על הספון ומחזיק אותם שלא יפלו בדרך, אנו מגיעים לכביש . שם ממתינה משאית והגופות מועברות לשם. סבב ועוד סבב . בסוף נשאר הרוג עם כובע טנקיסטים עליו – אותו איני מסכים לפנות . אילן שואל מה קרה לך? עד עכשיו תפקדת כמו מכונה. "אולי אני מכיר אותו וזה כבר יותר מדי גם בשבילי" אני משיב לו.
ב 18.10 אנחנו מתחברים לגשר הגלילים במגמה להביאו למי התעלה גרירת גשר הגלילים. אנחנו הטנק האחרון מצד שמאל  תוך כדי הגרירה מגיעים מטוסים מצריים שמנסים לתקוף אותנו . יחידות החי"ר שלידינו קופצות אל מתחת לגחון הטנקים להסתתר. אנחנו בתחושה מחורבנת. רתומים לגשר בלי יכול לזוז כאשר מטוסי אויב מעלינו. מתפתח קרב אווירי בין חיל האוויר שלנו למצרים ומטוסים מצריים רבים  מופלים מעל לראש. מיד אחרי תום הקרב בשמיים, נקרע שאקל החיבור מהטנק ואנו מתנתקים מהגשר [די לשמחתנו] . להיות קשור ללא יכולת תזוזה זה אנטיתזה לטנקאות.
20.10.73 שבת  הוא היום הגורלי מבחינתנו. הגדוד ממשיך בהתקפה המטופשת על מתחם מיסורי. זו שגבתה מהגדוד מחיר דמים עצום.
תוך כדי התנועה אני מזהה נותב של טיל שנורה לעברנו .אני יורה לכיוון הג'יפ שעליו המשגר תוך כדי תנועה ופוגע . ניצלנו לכמה דקות. ומיד בקשר קריאת אזהרה :" 2 א (זה אנחנו)טילים עליך".
אפו הנהג חומד לצון באותה שנייה ודופק לי ברגל מתוך תא הנהג  ברגל וצועק בום. אני מתכופף בבהלה. באותה השנייה אנו נפגעים.
לימים התברר לי שהטנק שמאחורינו ניסה ליצור מיסוך מול יורי הטילים וירה פגז ישר לצריחון המפקד שלנו שם עמד אילן, שספג את כל עוצמת הפגז. ההתכופפות מצעקת אפו גרמה לרסיסים להחטיא, למזלי, את עורק הצוואר שלי ורק לשרוט אותי די עמוק בגב. מיד בשניית הפגיעה אני נמתח לאחור תופס את דפנות צריחון המפקד ושובר כנראה שיא גינס ומושך את עצמי בפעם אחת  מתא התותחן ישר לסל הצריח מאחור. חוטף מכות ונפצע קלות בשוקיים. עשן יוצא מהטנק בעיקר דרך תא המפקד שמעלי, שדרכו חילצתי עצמי והיה ריק.
אין קיטאי.
משה משה פותח את פתח הטען קשר מלא בדם בפנים. אני שואל: "איפה אילן?". הוא משיב לי "נחתך לשניים ושוכב הרוג על הרצפה". הרוג בפנים. נחתך לשניים. מי יכול לקלוט את זה?

אפו יוצא מתא נהג. המצרים יורים עלינו. אני מבקש מאפו לחזור לתא נהג ואנחנו  נוסעים אחורה. כמעט עולים על מצבור מוקשים. אני מכוון מסל צריח. כל הזמן הטנק מעשן ואני חושש שיתפוצץ. אני מסמל לטנק על ידינו לעצור לפנות אותנו, וזה הואיל ויש ירי מצרי בלתי פוסק שפוגע בכל מי שעוצר הטנק ממשיך בתנועת נסיגה שלו (שיפור עמדות לאחור קוראים לזה בשריון, כי לא נסוגים) ואנחנו נשארים על הטנק המעשן.
טנק אחר בפיקודו של דודי גינזבורג עוצר לידינו בכל זאת  ולוקח את שלושתנו לזחל"ם הרופא. הזחל"ם מביא אותנו לטיפול ראשוני בתאג"ד . הפצוע היותר קשה הוא משה שנפצע בעין. רסיסיו עמו עד היום.
במפקדת בגדוד מקבל פני חבר לספסל הלימודים בתיכון אבידור אבני שהטנק שלו נפגע קודם לכן והמתין לציוות מחודש. הדבר הראשון  שאותו אבני אומר לי –"תוריד מיד את הסרבל". הורדתי ורק אחרי שהורדתי אותו הבנתי מדוע . מסתבר שבמהלך הפגיעה באילן, חלק ממנו נמרח עלי מאחור. קברתי את הסרבל בחול שם בסיני במתחם מיסורי. מיד לאחר שקברתי הסרבל נזכרתי בשיחה עם אילן בסדנא בטסה כאשר אילן הטיף לי מוסר על שאיני כותב מכתב הביתה. "איני כותב כי אני בטוח שאם אשלח מכתב הוא יגיע עם הודעה על נפילתי בקרב" אמרתי לו. אילן גיחך ואמר לי שאני אכול אמנות תפלות ונתן לי בידי מכתב לאביו בבית. "אני לא פוחד" אמר . "תראה את השליש תן לו את המכתב שישלח לקבוץ".
עם אותו מכתב שהוצאתי מכיס סרבל עמדתי שם אחרי הפגיעה בטנק תוהה מה לעשות עם המכתב . לא העזתי לפתחו ולקרוא בו. קיבלתי החלטה של ילד בן 23 שלא מנוסה במקרים אלו וקברתי  את המכתב בחול  לצדו של הסרבל. בדיעבד חבל.
21.10 יום א אני כבר בלי טנק מסתובב רוב היום ליד אוהל החמ"ל מאזין לרשתות הקשר. חילופי דברים בין המח"ט טוביה רביב למפקד האוגדה נשארו חרותים בזיכרוני ולא בגלל הריש המתגלגלת של טוביה. "2 כאן 40 (שרון לרביב) התקפה יפה מאוד. 40 כאן 2 (רביב משיב) מה שבוער זה שלנו עבור. לא זה מספיק ולפתע מובא פצוע קשה שאני מזהה מיד. מוטי קורב סטודנט לארכיטקטורה במכללה להנדסאים , חבר קרוב מאותו חדר בסדיר. מה קרה אני שואל ומתקרב לתאג"ד. מוטי הוציא את הראש מתא טען כדי לעזור למ"מ לאתר טילים . אחד הטילים שפשף את צווארו ופגע בעורק . בתאג"ד הרופאים מנסים לייצב את מצבו הכול מול עיני המודאגות. הצליחו קצת לייצב וצריכים לפנותו מיד לרפידים לבית החולים הקדמי. מסוקים עוברים בשמיים לסייע לכוחות הלוחמים. אני מנופף להם כדי שאולי ירדו לאסוף את מוטי והם במשימותיהם הקרביות. בסוף בחלוף זמן מסוק ואני נושא עם אחרים את האלונקה למסוק שאוסף אותו. הרופא אומר לי : כנראה שישרוד אם יגיע בזמן לבית החולים. לימים בחופשתי הראשונה מהמלחמה אני מתקשר לשורת בתי חולים במאמץ לאתר אותו. להדסה בתל אביב איני מתקשר . אשתי שואלת אותי למה? אני רוצה להשאיר לי פתח של תקווה אולי הוא שם כי בכול האחרים הוא לא נמצא. תוך יממה מתברר לי שמת במסוק מאיבוד דם. באותו יום מתברר לי שעוד חבר קרוב מהסדיר זאביק אורפז נעדר וכנראה נהרג. כמה ימים קודם לכן מיום יומיים אחרי סיום המלחמה אני מצליח לטלפן הביתה ואחי מספר לי את שלא ידעתי שהחבר הקרוב ביותר שלי מוישה מילדינר נהרג גם הוא. כחצי שנה אחרי תום המלחמה נקראתי ליום מילואים כדי לשאת את ארונו של מילדינר לקבורת הקבע בקרית שאול. הצבא כמו כל צבא מסודר עד להחריד ואני כמפקד משמר הכבוד מקבל שובר צבאי מוזר – טופס שיגור לנושאי ארון.
22.10.73 יום ב מיד אחרי הפגיעה  משה פונה לטיפול רפואי לרפידים. אפו ואני עם שני נהגי משאית תחמושת ישבנו להכין לעצמנו  משהו לאכול במאגר נפגעי טנקים. "פליטים" קראו לטנקיסטים שהטנק שלהם נפגע ושממתינים לשיבוץ מחדש.
הפסקת אש נקבעה לשעה 1852 . אני אומר לכולם שבטח תהיה הפגזת אימים לסיום הלחימה.
יושבת קבוצת הפליטים ושומעים שריקות של יציאות. מתנהל ויכוח בין הפליטים האם מדובר ביציאות שלנו או שלהם? אני צועק שאותי לא מעניין שלנו או שלהם, אני בורח לתפוס מחסה. רץ לטנק סמוך עם אפו וקופץ פנימה. מפקד הטנק שכטמן מעפולה מוכר לי מהסדיר. ברגע הקפיצה פנימה  הטנק מתרומם באוויר. נהגי המשאית שמעו לי וברחו, הם קפצו לתעלת המים המתוקים הסמוכה וניצלו. כל הפליטים האחרים נהרגו . מסתבר שהמצרים ירו כאקורד אחרון טיל קרקע קרקע שפגע בדיוק במקום בו ישבנו לאכול ומחק את היושבים מעל פני האדמה.
12.11.73 שבועות מספר חלפו ואנחנו במין מלחמת התשה מול המצרים. אני בינתיים הספקתי לחזור לפלוגה המקורית פלוגת אהבה שמה בקשר.
באותו יום נחתם הסכם בקילומטר ה-101. אחרי התשה ארוכה. משה ינאי ששמר משמרת אחרונה בחניון שלנו בלילה מעיר את כולם : וצועק עלו על הטנקים ותראו . כולם קופצים ומסתכלים ופרט לחול לא רואים דבר. מה רואים? שואלים כולם את ינאי. "רואים את הסוף" הוא עונה.  אחרי עוד מספר תקריות עוזבים את אפריקה וחוזרים ארצה.
מה שהתחיל בכיפורים מסתיים בפורים.
158 ימי מילואים. 119 הרוגים בחטיבה, מבין חבריי טובים והקרובים שלחמו לצדי שלושה – מוישה מוטי וזאביק – נהרגו ואחד דובדבני נפל בשבי. גם רבים אחרים שהכרתי מקורב נעלמו לי מהחיים, צעירים שהכרתי, חברים שצחקתי איתם. ואני שרדתי ונשארתי עם  שריטה עמוקה לכל החיים.

יורם דורי  07/10/2019

עוד מעט, וכבר עברו 45 שנים מאז אותו יום כיפורים, בו הזעיקו את כולנו לחזור וללבוש מדים.
עדין מהדהד באוזני קולו של מפקד האוגדה, הפוקד על המג"דים להזדרז ולצאת מהימ"ח לקו החזית: "כאן ארבעים, מתי אתה יוצא? החבר'ה בקו נהרגים, צאו מיידית עם כל הכוח שצברתם".
והם יצאו, מיטב לוחמינו ורכבי הברזל.
בשבעה בחודש, פגשתי בשטח איש מילואים שחזר מקו החזית. חובש כיפה היה. בעת שיחתנו הוא סיפר בעיניים דומעות על המשאית, שעליה הניחו בחופזה את כל הגופות שיכלו לפנות, וברחו מזרחה, לעבר כוחותינו. עבורו היתה זו הפעם הראשונה שבה חזה במותם של חיילים כה רבים.
הימים נקפו והמלחמה גבתה את מחירה בשתי הגזרות, בחזית הצפון ובחזית הדרום. כוחותינו לחמו ומספר החללים הלך וגדל. בתחילה דברו על מאות. בתום שבוע כבר דברו על אלפים…
שומרי המסורת שבינינו נשאו תפילתם למרומים:
כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה.
עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי; הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח.
…קוּמָה, עֶזְרָתָה לָּנוּ; וּפְדֵנוּ, לְמַעַן חַסְדֶּךָ. (תהלים, מד, כג-כז)
אנשי חב"ד, שהגיעו לכל מקום, זיכונו במצוות הנחת תפילין. מלבנו עלו רק מספר פסוקי תפילה:
אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
אֱלֹהַי-אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי. (תהלים, כב, ב-ג)
עַד-אָנָה יְהוָה, תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח; עַד-אָנָה, תַּסְתִּיר אֶת-פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. (תהלים, יג, ב)
אולם התפילות לא נענו, ורבים נוספים נפלו חלל.
זה היה ביום שישי, שבועיים לאחר תחילת המלחמה. נלכדנו בהפגזה של מספר שעות. התחפרתי בכפות ידי בחולות סיני וטמנתי את ראשי בחול, בתקווה שמטח הפגזים שנורה עלינו, לא יפגע בי. במרחק מטרים ספורים ממני נפגע אחד מחברי מרסיס פגז, אשר שיסף את בטנו, והוא מת עוד בטרם נפלה גופתו על הארץ. אני נותרתי בחיים, וגם נזקי פגיעות ההדף כבר החלימו מזמן, אבל את דמותו של אותו חבר אני רואה מדי יום לנגד עיני. אינני הלום קרב. אני סתם חייל, שהיה במקום שהמוזות שתקו בו ואלוהים הסתיר פניו.
בטרם הסתיים טיהור החווה הסינית הגיעה יחידתי לציר לכסיקון. שיירת הזחל"מים המנותצים של סיירת צנחנים וחלקי הגופות הפזורים מסביב היו הקדימון למה שציפה לנו שם. ריח מתקתק ומחניק מילא את אויר המקום. בחשיכה הלכתי מהופנט לאורך הכביש. משני צידיו ניצבו טנקים שעדיין עלו באש. הסימנים הטקטיים על כנפי הטנקים השתנו, אבל כולם היו פגועים. במרבית הטנקים השרשראות היו קרועות, עדות למוקשים שארבו להם בחול. חלק מהטנקים נפגעו קשה יותר וניצבו שמוטי צריח. הריח המחניק היה ריחו של המוות, ואת דרכנו עד הצומת האירו אבוקות טנקים בוערים.
באמצע צומת טרטור-לכסיקון עמדו שרופים, מחוברים זה לזה, טנק ישראלי וטנק מצרי. שניהם מפוייחים. מדורות האש שהאירו את המדבר היו נר לנשמותיהם של אלה, שמסרו את נפשם בקרב על החווה הסינית והדפו את האויב צפונה כדי לאבטח את המעבר לגדה המערבית, למצרים.
היתה זו פיסה מן התופת, באחריותו הישירה של השטן.
סיימנו את שירותנו במלחמת יום הכיפורים. חלקנו חזרו לשרת את המולדת במסגרת שירות מילואים ואחדים אף התנדבו לחזור לשירות קבע. .
השנים חלפו. עוד מעט 45 שנים. חללינו נשארו צעירים כפי שהיו. ואנחנו?
רובנו התגברו על פגיעות הגוף, אך כולנו נושאים שריטה בנפשנו. רק דרך ההתמודדות שונה. היו שלקו בהלם קרב ומחפשים שנים את דרכם. יש העוסקים במפעלי הנצחה. אחדים אינם רוצים לשמוע או לדבר על אותם ימים נוראים. אחרים מסתפקים בדיבור על הנושא אחת לשנה בטקס האזכרה היחידתי.
אמונתם של חובשי כיפה רבים נפגעה בראותם את חילול צלם האדם. חלקם הסירו את הכיפה. .אחרים אומרים בהשלמה: "יש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה", "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".
פנים רבות לשכול ולכאב, אשר ממנו טרם נפרדנו. אנו, שהיינו שם, נישא כנראה כאב זה עד יום אחרון.

יוני נוקד 17/09/2018

האוטובוס עצר ליד בית הכנסת " שערי אורה " אני חזן בתפילת מנחה , קצין שלישות , קרא לי ,
פרצה מלחמת יום הכיפורים , רצתי הביתה כדי לקחת ציוד אישי … ונסענו לאסוף את כל חבריי  הטנקיסטים  למחנה שדה תימן ליד באר שבע..

עליתי לטנק שלי , התנעתי אותו … מחכה לצוות המפקד היגיע , וגם הטען קשר … אין תותחן .. ? אין מים בג'ריקנים … וגם אין פגזים בכוורות של הצריח … מה ??? אין תחמושת בטנק !!! סע ! פקד המט"ק … סע מהר על הכביש , ואל תרד ממנו … אני , אבל המט"ק !….. אין מספיק  דלק במיכלים ? … סע … סע … אמרתי !!! .

נהגתי על הטנק , כתשע שעות רצופות בלילה ,תידלקנו בדרך … ומהר … החברים שבמוצבים בתעלה , זועקים לתגבורת … יש המון הרוגים !!! .

הגענו לאיזור החווה הסינית , ועצרנו בציר …עכביש – טרטור … כדי לזווד ולחמש את הטנק .. .

באלאגאן …אימים … צרחות , צעקות , ופקודות לא ברורות … אני הרגשתי .. " פאטה מורגאנה " .

נלחמנו כמה ימים … מנות קרב .. אין מקלחות ,

אני הייתי בכוח האוגדה של האלוף אריק שרון , אשר הצליחה לכתר את הארמייה השלישית של צבא מצרים , ואשר הצליחה לחצות את התעלה .היתה התכנסות , של , הטנקיסטים הלוחמים ,מתחת לרשת הסוואה … החברים שלי בצוות הטנק , ידעו שאני אמור להתחתן עוד יומיים …ומיד נודע גם ל – מ"פ … ובהמשך הלילה למג"ד.

עם אור ראשון , בעודי עושה , טיפול לפני תנועה לטנק שלי … מגיע גי'פ צבאי , וממנו יורד , קצין מזוקן  ועל הכתפות כתוב : הרבנות הצבאית ! .

מי זה משרקי .. ? … אני … ! עניתי !!! אתה אמור להתחתן מחר ??? … כן … עניתי !!! והראיתי לו את ההזמנה ! קח את הציוד שלך , וצא הביתה , הכביש קרוב תפוס טרמפים לכיוון טסה … רפידים .. ולארץ ! .

אבל תשמע …? אני לא יודע … אמרתי לו … ?!והוא הפסיק אותי ואמר לי כך : הרב של גייסות השריון , אמר לי להגיד לך כך … ! .

ואיש אשר ארש אישה ולא לקחה …ילך … וישוב לביתו …פן … ימות … במלחמה …ואיש אחר יקחנה …: סע ! מזל טוב ! .

מלחמה … ראשי סחרחר … אני על אוטומאט ….הלכתי לפי סימני הקוליסים של הטנק …. והנה רבע כביש נשאר … שנהרס מהטנקים הכבדים ..מחכה … מחכה …. לטרמפ … והנה אני שומע מרחוק רכב נוסע לכיוון שלי , ורואה , שמתקרב  אליי , קומנדקאר צבאי … מושיט יד … עצור לי ! .

עצר הנהג בחריקה , ולידו קצין עם זקן … שאמר לי , קפוץ מהר … עלה … אחורה !קפצתי ועליתי, הזזתי את הברזנט של הקומנדקר והתיישבתי על הספסל …. ובדקות הראשונות ,אני מרגיש שדופקים לי על הנעל … הזזתי את הרגל … ושוב נוגעים לי בנעל … לקחתי את הנשק שהיה על ברכיי … ועשיתי הצלב .. ואז הרמתי את הברזנט האחורי , של הקומנדקר , כדי שיהיה קצת אור … והבנתי !!!  .

שכבו שם , שני צנחנים הרוגים , ועליהם שמיכות צמר אפורות , מכסות רק , את הפנים !!!.

עשרים דקות … ואני נוסע עם החללים האלה …וקופץ איתם … במהמורות הכביש … וחושב …

אני נוסע להתחתן … מחר !!! ??? אלוהים !!! .

לא פחדתי … אני חושב שהייתי , בהלם קרב ! .

מגיעים לצומת … הדתי המזוקן שואל איפה זה  התאג"ד … איפה נקודת , פינוי נפגעים ? ! .

ירדתי בצומת רפידים … הגעתי הביתה , הכלה דומעת !!! אין אנשים , אחיה מגוייסים .. אין צלם האולם סגור , אין אירועים … אין תזמורת !!! .

ישנתי בבית הכלה … אין חתונה … נדחה אותה ! .

למחרת בבוקר , חזרה מהר מהר … לסיני , אל חבריי הטנקיסטים הלוחמים , והנה הם כבר חצו בלילה את התעלה , לכיוון פאיד , ואיסמאעיליה .

סופחתי לחטיבה – 600 – גדוד – 410 של  המג"ד : סגן אלוף – אמנון מרטון ! .

לאחר חצי שנת מילואים , של מלחמת יום הכיפורים , השתחררתי ! .

קבענו תאריך חדש לחתונה , אני והכלה היפה שלי … ובשיא השמחה והריקודים , ובשיא רגע החופה , כאשר הרב יוסף טוייב – ז"ל משמח וגם מצחיק אותנו בחופה… ואני אוטוטו מיד שובר את הכוס … עם הנעל … אם אשכחך ירושלים אני לא שוכח … ורואה לנגד עיניי , את …הנעליים של הצנחנים ההרוגים , נוגעים לי ברגל כשהקומנדקר , שועט וקופץ ממהמורות הכביש . .

……למה … אל …. יפים … היו … ואינם עוד !!!

שמעון משרקי 28/09/2018

הלוחם שלא הכרתי
סיפור אישי ממלחמת יום כיפור

שרגא בנאי – גדוד 407

תקופת מלחמת יום הכיפורים הייתה שרות המילואים השני בחיי. הייתי בן 23, שנתיים קודם לכן השתחררתי משרות בחטיבת גולני בה שרתתי כחובש קרבי. זמן קצר לאחר שחרורי זומנתי לשרות מילואים למספר ימים עם אנשים שלא הכרתי, למטרת הקמת חטיבת שריון חדשה שנקראה חטיבה 600 ושויכה לאוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון. אותנו הועידו לתאג"ד, הכח הרפואי שבשטח – ושוחררנו.
בבוקר יום הכיפורים 1973 חשנו כולנו שמשהו קורה. התחלנו להרים טלפונים והסתבר שהחל גיוס מילואים. אבי, שהיה קצין בכיר במערך הלוחם גויס כבר בשעות הבוקר, ונפגעתי שהוא הקשיש כבר מגויס ואני הלוחם הטרי מגולני עדיין מחכה בבית…

רק בשעות אחה"צ המאוחרות גויסנו וממקום האיסוף ירדנו למחנה שדה תימן בבאר שבע ושם לתדהמתנו, לא היו מובילי טנקים אלא עלינו ישירות על הטנקים והזחל"מים, נסענו על השרשראות לכוון תעלת סואץ תוך חציית העיר באר שבע כשכולם מנופפים לנו בידיים והבנתי את תחושתו של הגנרל פאטון…
לכולנו הייתה תחושת אופוריה שמקורה במלחמת ששת הימים שאירעה שנים ספורות קודם לכן, והיינו משוכנעים שתוך ימים ספורים אנחנו בבית אחרי הניצחון המלא על האויב שהעיז לצאת נגדנו ואחרי ש"שברנו להם את העצמות…"
תוך כדי נסיעה התוודעתי לחברים שכמעט ולא הכרתי, לא תיארנו לעצמנו שתוך ימים ספורים נהיה חברים לדם, נראה בעיניים שכול ואסון וכולנו ניאחז בעוצמה רבה איש ברעהו, מנסים להיאחז בחיים. חברות קרובה שמחזיקה עד היום.
הגענו ישר לתופת, לאחר נסיעה רצופה של 24 שעות נזרקנו ישר ללחימה לאורך ציר "עכביש" המוביל לתעלה כשאנחנו מוזזים מצד לצד, מרגישים כברווזים במטווח. פקודות סותרות הזיזו אותנו במדבר, הפגזים נפלו סביבנו, הטנקים סביבנו נפגעו בהמוניהם מטילי הסאגר המצריים ולאחר ימים ספורים מצאנו עצמנו ככוח רפואי יחידי על גדות התעלה, לצד המוצבים הנטושים כשהאוגדה כולה החלה במבצע הצליחה.

כמות הנפגעים שזרמו אלינו הייתה בלתי נתפסת. לא הייתה אפשרות לפנות את הפצועים וההרוגים וכשנגמרו האלונקות פשוט השכבנו על החול את ההרוגים בטור אחד, הפצועים בטור שני כשאורך שני הטורים עולה מרגע לרגע בעשרות מטרים. כל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו נגמר עד אחרון העירויים והתחבושות ורק אחרי יומיים הגיע כח רפואי נוסף שסייע לנו.
אחרי שבוע לחימה ללא שינה ומים, הגענו למחנה טסה למקלחת ראשונה שלא אשכח לעולם. הבגדים היו נוקשים, ספוגים בדם רב, האווירה קשה, ראינו חברים רבים בדקות האחרונות שלהם.
הלחימה נמשכה, כוחות נוספים נכנסו ואחרי למעלה מחודש הודיעו לנו שנקבל חופשה ל-48 שעות. ההתרגשות הייתה עצומה, מה שהחזיק אותי היה העובדה שכל הזמן חשבתי על חברתי החיילת בת ה18, וכשהגעתי הביתה, למרות גילנו הצעיר, הדבר הראשון שהצעתי לה הוא נישואין. הכל פתאום התגמד, החיים היו כל כך נזילים וחסרי ערך, רוב הגדוד שלנו נהרג והיה מין רצון לסוג של נורמליות והמשכיות.

בחופשה הבאה לאחר מכן – נישאתי (וחזרתי למלחמה ולמילואים למשך חודשים ארוכים נוספים…) חברתי החיילת הלכה בעצמה אל הרב לאו, בקשה ממנו לערוך את החופה, קבלתי כ3- ימי חופש נוספים וחזרתי גבר נשוי. (במאמר מוסגר, היו אלו נישואי בוסר שהסתיימו לאחר שלוש שנים)
לאחר הפסקת האש החלו לצוץ אצל הלוחמים מצלמות, ניסינו להנציח את המקומות, הזכרונות. את שרידי התופת, הכלים הפגועים וכמובן רגעי ההווי.
חוויה אחת מכוננת וחזקה מלווה אותי מאז. כל יום זיכרון, בהישמע הצפירה, למרות שרותי כלוחם בסדיר ובמילואים במשך עשרות שנים ונפילתם של רבים מחברי, אני עומד ומתייחד עם זכרו של איש שלא הכרתי מעולם.

בימי הלחימה הראשונים הגיע עם מבול הפצועים חייל באלונקה. קבלתי אותו בסוכת התאג"ד, הוא היה צלול אך חלש מאד ולכן הוצאתי מכיס חולצתו דסקית וניירת שונה, על מנת לרשום את שמו. בין הניירות היה מכתב בכתב יד ילדותי ומעוגל הכותב לאבא הגיבור שלי, שאני מקווה שאתה בסדר ותחזור אלי בשלום… הלוחם הפצוע חייך אלי בשארית כוחותיו ושאל: "חובש, אני אחיה?" אמרתי לו "בוודאי שכן", הכנסתי את העירוי ולפתע השתנק והקיא דם רב. הרופא שלידי בדק ואמר לי "זהו, הבחור הלך". אני זוכר את התחושה הנוראית, את המעצור הקטן ברוטינה הנוראית של מצעד הפצועים ואת המחשבה על כך שהילד הקטן, המחכה כל כך לאביו כבר לא יראה אותו לעולם. הוא לא יודע על כך, אבל אני יודע.

מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי.

סיפור אישי – המלחמה שלי

סיפור המלחמה של דוד זינגר, מט"ק בפלוגה ב' ("בסין"), גדוד 407.
"היה לי צורך לכתוב ולשתף את קורותי במלחמה הנוראית הזו ולסגור מעגלים ואולי גם לשמוע מאחרים שהיו באותם אירועים.
למרות שהזיכרונות מלווים אותי מידי יום, לקח לי 40 שנה להעלות דברים על הכתב"
הורדת קובץ

המלחמה שלי

ישראל קורט – גדוד 409

במקור התחלתי כמ״מ בגדוד 407 בפלוגה של גבי ורדי תחת פיקודו של עובד מעוז. בשלב מסויים לאחר שגיורא עוז (במקור גיורא האן) מפקד מפלוגה ז' גדוד 409 (בפיקודו של עוזי בן יצחק) נפל בשבי, חיים כץ שהחליף אותו פגש אותי לאחר שפרסתי זחל והתנתקתי מהפלוגה המקורית שלי (אז פשטו עלי אנשי הקומנדו אותם לכדתי באיומי התותח ובעזרת הצוות והעברנו למודיעין על ציר עכביש) וביקש ממני להצטרף לפלוגה ז' אחרי שסגנו משה קנצוקר נפגע הוא מינה אותי להיות סגנו, אחר כך חיים כץ נפגע, פיניתי אותו לאחור ותפסתי פיקוד על פלוגה ז' (הפכתי להיות זמזם) עמה המשכתי את הלחימה, כך שלמעשה נלחמתי בגדוד 409 שכל הלחימה הייתה בחטיבה 600.
ב 17.10 הופל מטוסו של חגי תמיר, ראינו אותו נוטש כ 2 קלומטר מאתנו, מיד נסעתי לכיוונו כדי לחלצו והגענו אליו לפני שהמצרים הספיקו.
הטנק שלי נפגע מפגז חודר שריון, כמ"פ לא יכולתי לעזוב החלפתי טנק ועברתי לטנק אחר, לקראת הסוף הטנק הזה עלה על מוקש. עליתי על הטנק השלישי וכך נגמרה המלחמה. הצוות המקורי שלי עודד צבי אהוד הלוי ומרצל פישר חזרו לגדוד 407, הם ספרו את כל הקורות אותם והומלצו לצל"ש, הוזמנתי למטכ"ל לוועדה בראשותו של האלוף מנדי ,נדמה לי שקראו לו מנחם מרון. אני סירבתי טענתי שלא מגיע לנו צל"ש משום שזה מה שהיה מצופה מכל אחד, ובפרט ממני כקצין בצה״ל. אני המשכתי במלואים עם גדוד 409.
ברצון אשמח להפגש ולהוסיף סיפורים ולספר את הקורות של פלוגה ז גדוד 409 שהיה שייך כל הלחימה לחטיבה 600.

נפילת טיל הסקאד מזוית ראייתו של הרצל לאור

זוית ראייה בלעדית של הרצל לאור על טיל הסקד שפגע בנו.

אני ראיתי את הטילים משוגרים. זה היה כמה דקות לאחר שהפגזת פגזי זרחן עלינו נגמרה. אני הסתתרתי בתעלת המיים המתוקים ולאחר הפסקת ההפגזה הרמתי את הראש וראיתי שלש נקודות אדומות עולות ישר למעלה ממרחק רב, בכוון כללי מערב או צפון מערב. לא הבנתי מה אלו, ובדיעבד הסתבר שאלו היו שלשה טילי סקד ששוגרו בכוון הגשרים. לאחר כמה דקות הטיל פגע בקרקע מולי, ראיתי קונוס של אש יוצא מהאדמה אבל לא שמעתי כלום – מערכת השמיעה כנראה נכנסה לרוויה. מאז יש לי פגיעה בשמיעה באוזן שמאל. ראיתי אש ממיכל הדלק של משאית, וראיתי שהמשאית נסעה למרחק של כ-100 מטר והחלו פיצוצים של תחמושל נק"ל ורימונים על המשאית, שנמשכו מעל לשעה. חיכינו בתעלה לגמר הפיצוצים, ולאחר שהמשאית גמרה לבעור יצאנו. הקצינים ערכו רשימות שמיות של מי נמצא ומי חסר, ונתנו הוראה ללכת לישון. אני אמרתי לכמה קצינים שצריך לעשות סריקה שמא יש פצועים. ואכן הם ארגנו סריקה שהייתי שותף בה, אלא שלאחר שמצאנו כמה חלקי גופות מרוסקים לגמרי הסריקה הופסקה.

בדיעבד למדתי כמה דברים: הטיל פגע בחניון הלילה  באמצע הרווח של כ-100 מטר שבין הרכבים של הקמב"צ, התאג"ד והחימוש, לבין המשאיות של דלק ותחמושת. באזור הזה היו כמה חיילים שבישלו ארוחת ערב על מדורה וכולם נהרגו. ייתכן שהם הסתתרו בתעלת המיים המתוקים וכשנגמרה ההפגזה מיהרו לחזור לבישולים, או שהתעלמו מההפגזה כי לא היתה ממש קרובה. היה חייל אחד שנמצא קרוב לכביש בעת הפיצוץ. הוא נרשם כנעדר והגיע למחרת. הוא סיפר שהוא התעורר ומצא את עצמו על הכביש לבד ולא ראה את הרכבים שלנו. כנראה התעורר כמה שעות לאחר הפיצוץ והיה מטושטש. הוא ידע שהמצרים מצפון לנו. לפי הכוכבים החל ללכת דרומה, עד שראה אוהלים, נכנס לאוהל ונרדם. למחרת בבוקר התעורר וגילה שהוא במאהל של החטיבה, ומישהוא הסיע אותו לגדוד. אני דיברתי אתו והוא סיפר לי מה שקרה לו, אבל איני זוכר את שמו.
הסיפור על קצין ההספקה שהסיע את המשאית ידוע, ואני לא הייתי עד לו.

למחרת בבוקר יצאנו לפני זריחה לעמדות יום מפוזרות, ושמעתי שהגיעו חיילי רבנות צבאית לאסוף את שיירי הגופות. ראיתי אחר כך את הפגיעה, היה בור בעומק של כ-6 מטר, בקוטר של כ-20 מטר, וסביבו סוללת עפר בגובה של כ-2 מטר. כנראה הטיל הכיל טונה חומר נפץ – כלומר Scud-C.

קראתי לאחרונה שהטילים נורו על ידי יחידה שלא ברור אם היתה רוסית או מצרית. היו ידיעות על מציאות טילי סקד בידי המצרים, והיה חשש שהם עם ראש קרבי גרעיני.

סיפור המלחמה שלי

שמעון שרון – גדוד 407

רקע- נהג טנק ומדריך בבי”ס לשריון, בגדוד מהקמתו.

לפני המלחמה – חתונה חודש לפני המלחמה, גיוס ביום כיפור, שיבוץ לטנק סמג”ד (מחשבה על רקע חשופים בצריח, שזה כרטיס ביקור של מלאך המוות), מחנה נתן ונסיעה על זחלים לתעלה נהיגה רצופה ללא מחליף. יום ראשון 7/10/73 שעה 17:00 20 ק”מ מהתעלה מטוסי מיראז / כפיר עם המשולש הצבעוני של ח”א בגיחה לתעלה. כולם חושבים שהם יגמרו את המלאכה לפני שנתחיל בקרב שלנו.
במלחמה תנועות בחזית דרומה וצפונה, לחימה איטית, אי אפשר לראות מתא הנהג כי המפקד/הסמגד שייעה בייטל עולה נכון לעמדות ירי.
ערב הצליחה בלילה בין  15-16/10/73 הסמגד עובר להיות מגד כי אח של המגד עובד מעוז נהרג. סגן עמיר שהיה איש צוות חמישי עד אז בטנק הופך מטק, אנחנו נעים אחרי פלוגה א’ שמסופחת לחטיבה 14. תנועה ללא אמצעי ראית לילה, אור ירח מלא מאפשר לראות הדרך. המשימה להגיע מערבה לציר לקסיקון לפנות צפונה ולנוע כדי לייצר הסחה לפעולת הצליחה עצמה. במהלך התנועה, זיהוי לא ברור של טנקים האם אויב או שלנו. ויכוחים בצוות בין התותחן למטק, לא פוגעים ואולי טוב שכך. אגב גם בירי בנסיבות אחרות רק פגז 11 נכנס במשאית ומסתבר שכבר היתה שרופה קודם.
בהמשך אותו לילה טנק של אלי הררי שנע לפנינו נפגע בגלגל מניע (התנגשו בו?) ולא יכול לנוע . המפקד שלנו “מתנדב” לגרור אותו ובצוות ויכוחים כי ברור שתנועתנו תואט ונהיה ברווזים במטווח. בכ”ז חיברנו כבלים ונסענו מזרחה מלקסיקון לכיוון עכביש 55 לחט”ג שיתקנו את הטנק. זה כנראה הציל את חיינו כי מי שהמשיך צפונה נכנס למארבים וקרבות שהרבה לא שרדו.
בהמשך כמה ימים של תנועה ולחימה עד ל-19? לחודש בו היינו בחיפוי לכיוון חמדיה ומימיננו טלויזיה. ברגע שירי על טלויזיה הופסק לטובת הכח המסתער הם התחילו לירות טילים שפגעו בטנקים שלנו אחד אחרי השני.
מפקד הטנק נתן פקודה “צוות אנו עולים לעמדת תצפית נהג התקדם” ולמעשה כל ההתקדמות היתה על פלטו (שטח ישר) שלא יצר הגנה מאיומים על הטנק. תוך שניות שמענו אזהרה בקשר “טילים עליך”. המפקד הורה ליסוע לאחור אולם זה לא מנע את פגיעת טיל נט בטנק. כאן יש סיפור ארוך של איך ניסיתי להבין לאן נעלמו אנשי הצוות בעוד הצריח אדום לוהט, איך על סמך נסיוני כמדריך לא נטשתי את הטנק, וידאתי שהמנוע והממסרת תקינים עפ”י השעונים, החלטתי לא להפעיל מטפים. ראיתי מימיני טנקים שנפגעו ואנשיהם עזבו אותם ומיד טיל נוסף הדליק אותם. המשכתי בנסיעה איטית קדימה ובחצי סיבוב שמאלה ברדיוס של 50 –100 מטר יכולתי לראות את אזור הפגיעה, לודא שאין אנשי צוות על הקרקע ונעתי חזרה בכיוון כללי של התאגד והחטג. כל הזמן הצצתי לאחור לתוך הצריח ואחרי כ-200 מטר ראיתי ראש מציץ מכיפת המפקד, היה זה התותחן קיפר שמואל שדיווח שאנשים נפצעו, הם על הסיפון ורצו לקפוץ. אמרתי לו שיחזיקו חזק ונסעתי בזהירות על כל הצוות והטנק שהוחזר לכשירות, אולם הועבר לצוות אחר כי שלשת אנשי הצוות מלבדי נפצעו.
בהמשך נעתי עם ה”דרגים” של גד’ 410 עד להפסקת האש הראשונה שתוכננה ל-22/10/73 שעה 19:00. רבע שעה לפני כן התחילו יריות כמו פנטאסיה בחתונה, כולל ירי קטיושות צפוף ביותר מהמצרים אלינו. טיל סקאד נפל 150 מטר ממני כשאני שוכב בתנוחה עוברית בתוך קוליס של טנק ללא כל אמצעי מגן. זה היה יום למחרת יום ההולדת 24 שלי וחששתי שהגורל יזמן לי את הקץ לכבוד יום ההולדת. תודה לאל לא נפגעתי אולם חברים רבים נפגעו.
הפסקת האש ב-24/10/17, הוחזרתי לגד’ 407 שהיה הגדוד המקורי שלי. המשכנו באזור פאיד להשאר לאבטח ולהיות מוכנים לכל מה שיקרה. שוחררנו לאחר כחמישה וחצי חודשים.

החיים נמשכו ותחושת החסר והכאב על חברים שנהרגו לא עוזבת עד היום, הם צעירים בזכרוני ואנחנו כבר לא.

יומן מלחמת יום כיפור – להגיע אל המלחמה

יאיר רון – גדוד 409

היומן נכתב בהערכה רבה אל חברי הצוות, שבאומץ ונחישות עשו כל מאמץ על מנת להגיע למלחמה. ביומן המקורע אני לא מציין את שמותיהם, משום שבזמן הכתיבה לא זכרתי. כולם ראויים להכרכה  רבה על תפקודם, רוח הצוות והמסירות. לקריאת היומן במלואו..

דני קריאף התגייס לצה"ל כבר בגיל 16 ו-11 חודשים, ולאחר זמן קצר מצא עצמו נוהג על טנק בקרבות הקשים מול המצרים. 50 שנה אחרי הוא עדיין זוכר: "הייתי יותר נלהב מהאחרים, אחרי המלחמה קפצנו מרוב שמחה". בהמשך הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל והתקדם לדרגת סגן-אלוף לכתבה שפורסמה ב Ynet לחץ כאן

הסיפור המדהים על הפלת האנטנה המצרית במלחמת ההתשה. לכתבה שפורסמה באתר יד לשריון לחץ כאן

המלחמה שלי

איתן כהן מ"מ 1 של לורה – גדוד 410

ביום שלישי 09/10/1973 ב 13:30 קיבלנו פקודה לכיבוש מכשיר. המחלקה שלי, מחלקה 1: טנק מ"מ בפיקודי, תותחן ראובן האואר, טען קשר אבוטבול חיים, נהג ברזאני סמי. טנק 1א' בפיקודו של יחזקאל פכר ז"ל ואנשי הצוות חיים אביטל ז"ל, חיים טלמור ז"ל ודוד קור ז"ל וטנק נוסף שסופח בתחילתו של הקרב למחלקה שלי עם צוות של בית הספר לשריון בפקודו של אפרים פרח ז"ל, ואנשי הצוות זינגרמן דב – אליהו ז"ל, יעקוסי שמואל ז"ל ואלי שגיא יבל"א. הטנק של יחזקאל היה ללא קשר חוץ (נרקיס עלה על טנק 1א שלי ויחזקאל עלה כמפקד על הטנק של נרקיס, בגלל בעיית הקשר שהייתה לו). כל הקשר עם הטנק של יחזקאל היה באמצעות דגלים (מקלעים לא היו, דגלים כן) דבר שהתברר בדיעבד, שבתנאי קרב כיוון עם דגלים הוא בלתי אפשרי.
בהתקפה על מכשיר עלינו על הדיונה במעבר שנמצא בחלק הצפוני שלה בסוף המעבר הפלוגה התפרשה,  נתקלנו באש חזקה שנורתה על ידי כוחות חי"ר שארבו לנו. בשלב זה אבד קשר העיין שלי עם הטנק של יחזקאל, הטנק נפגע וכל אנשי הצוות נהרגו.
הטנק שסופח אלי במהלך העליה על מכשיר, נפגע גם הוא במהלך הקרב המפקד, התותחן והטען קשר נהרגו, הנהג ניצל.
הטנק שלי המשיך לשטוף לכיוון דרום מערב תוך שאני יורה פגזי מעיך על אנשי חי"ר שמרוחקים ממני, אני יורה בעוזי  וזורק רימונים על אנשי החי"ר שבקרבתי.
תוך כדי הלחימה נורה לעברי טיל סאגר שהעיף את זרקאור הקסנון מעל הקנה, לאחר מספר דקות נורה טיל נוסף שפגע בצידו הימני של הצריח, מתחת לאוזן ההרמה, וחדר פנימה. כובע הקשר שלי עף מראשי, אני והתותחן נפצענו כאשר התותחן ראובן האואר נפצע קשה, ידו נקטעה ופציעות רבות בגופו. הנהג עצר את הטנק ולמזלינו הירי לעברינו נחלש ולא נורה טיל נוסף.
בעזרת הטען הוצאתי את התותחן שאיבד את ההכרה, מהצריח והשכבנו אותו על הכנף השמאלית של הטנק, פקדתי על הטען להתחיל לחבוש אותו.
עליתי לעמדת המפקד בכדי להורות לנהג להמשיך בתנועה לעבר התא"גד אולם נוכחתי שמערכת הקשר נפגעה, אין לי קשר עם הנהג וכך לא אוכל לכוונו. החלטתי לשבת ליד הנהג, מחוץ לתא באופן כזה שרגל אחת בתא הנהג והרגל שניה על ה"סכין" של הטנק והתחלתי לכוון את הנהג בטפיחות על הכתף ימינה, שמאלה וטפיחה על הראש בכדי לעצור (כפי שמכוונים זחלם ). בשלב זה הגענו למחפורת בה היינו מוגנים מכל הכיוונים.
חששתי להמשיך בנסיעה משום שראיתי טנקים מערבית לי הבנתי שאלה טנקים של פלוגת מוקדון בפיקוד אבי סימון ופחדתי שהם לא יזהו אותי ויירו עלי. על מנת שהטנקים יזהו אותי ולא יירו לעברי חשבתי לקחת את ה"פנל נגד מטוסים" ולקשור אותו בחזית הטנק אולם אז עלתה בפני המחשבה מה יקרה עם אותקף על ידי מטוסים שלא יזהו אותי ללא הפנל הזה  בסופו של דבר השארתי את הפנל נגד מטוסים על הצריח (כנראה חששתי יותר מהמטוסים). עליתי לתא המפקד וניסיתי לבדוק האם יש לי קשר חוץ הופתעתי לגלות שקשר החוץ לא נפגע.
את אבי סימון הכרתי מהלימודים באוניברסיטה חלקנו חדר אצל משפחה במשך שנה שלמה , מתוך המחפורת בה היינו, יצרתי קשר איתו ללא כל נהלי קשר לצורך חבירה "סיימון כאן איתן האם אתה מזהה אותי?" אבי אנא לי שכן ואז אמרתי לו שאני יוצא ושלא יירה בי. לאחר שהבטיח שאכן לא יירה התחלתי לצאת עם הטנק מהמחפורת כאשר אני יושב לצד תא הנהג "רגל פה רגל שם" ועל כנף הטנק התותחן הפצוע כאשר הוא מטופל כל הזמן על ידי הטען קשר.
מאחר וידעתי את מקום המצאותו של התא"גד המשכתי בתנועה לכיוונו תוך כדי הנסיעה חלפו על פנינו מספר זלדות שיצאו לחפש נפגעים.
כאשר הגענו לתא"גד ירדתי מהטנק ושם התמוטטתי. הפינוי המהיר והטיפול המסור בתא"גד שקיבל התותחן הצילו את חייו.

הקשר הלא יאומן של אל"מ מיל' עלי בן דוד ו"הטנק" (להלן התיאור של עלי )

חלק א –משריון לחימוש

"לאחר השחרור מסדיר הוזמנתי להיות שותף בהקמת חטיבת מילואים חדשה , חטיבה 600 אשר קלטה את הטנקים המתקדמים ביותר את טנקי ה M60A1. לאחר מספרי אימונים בטנקים החדשים פרצה מלחמת יום הכיפורים. נסענו על זחלים מהימ"ח בבאר שבע עד לקו התעלה ונכנסנו מיד ללחימה. אמנע מלהיכנס פה לפרוט בנושא הקרבות המרים והעקובים אולם אציין רק שהתמודדות מול כוחות החי"ר המצרים הרבים וירי מסיבי של טילי נ"ט כאשר הטנקים שלנו היו ללא מקלעים היות ונשלחו להסבה, לא היו סוללות המיוחדות לאמצעי ראיית הלילה וכמובן ללא שום מיגון למעט המיגון הבסיסי. הנתון המדהים שסיימתי את המלחמה עם כל הצוות שלי ועם הטנק שאתו התחלתי את המלחמה שזה הטנק והצוות היחידים בכל החטיבה שחזרו באותו הרכב של הצוות המקורי ואותו הטנק לימ"ח ( 1 מתוך למעלה מ 100 טנקים) להמשך הכתבה…

עדות מצמררת של לוחם שכתב מזווית הראייה שלו

דב (ברודצקי) ברוש – פלוגה ב' (בסין) גדוד 407

מאת סא"ל (מיל') דני קריאף

ביום שני 9 באוקטובר 2017, התקיים בפארק העוצבות בלטרון ,טקס ההנצחה השנתית ל-119 חללי חטיבת המילואים 600 שנהרגו במלחמת יום הכיפורים במהלך לחימתם בחטיבות השריון 600 ו-14.

לפני שהתחיל הטקס ,ניגש אלי דב [ ברודצקי] ברוש אשר היה מט"ק בפלוגה ג' 407/600 שעליה פיקדתי ,שהתברר שהוא עבר להתגורר בארה"ב לפני 32 שנים ומסר לי את המכתב המופיע בהמשך, אותו הוא שלח אליי בדואר האלקטרוני.

המכתב הינו עדות מצמררת מאין כמוה ורישומו של לוחם שכתב מזווית הראייה שלו ,כמו רוב הלוחמים מדרגת מ"פ ומטה שלא היה לו מושג מי נגד מי ? מי  מלפנים מי מאחור  מי מימין ומי משמאל …

התיאורים במכתב ,נותנים ביטוי חסר תקדים, שלי לא חידש דבר , להתרשמות של חפ"ש [ תותחן טנק] על מה שקרה בצומת המוות " טרטור לכסיקון כולל תיאורים רבים נוספים של לוחמים שהיו בטוחים שהטנק שלהם או של אחרים נפגעו מטילי סאגר. כול בר דעת יודע שלא ניתן להפעיל טילי סאגר בלילה, (מה עוד שהם ננעלים רק לאחר 350 מטר),ולכן נפגעו הטנקים  ממטולי  RPG  הנשק הקטלני שגרם לרוב הפגיעות בליל ובבוקר הבלהות  של 15 ו-16 באוקטובר 1973. לראייה ,ברוב התמונות שצולמו לאחר אותו לילה איום ונורא , טנקים שנמצאים  במרחק אפסי אחד מהשני , חלקם עם התותחים שמופנים לצפון , למזרח , למערב ולדרום …

גם הסברה של דובי, שיקי לוי מ"פ בצנחנים  שלמד אתו במקווה ישראל היה אחד מהרוגים   מעידים על מה שהיה שם .

יקי לוי נהרג  ב-17.10. בעת שפיקד על פלוגה מגדוד 890 בקרב האומלל במתג טירטור 43 ..

סיכומו של דבר:
במלחמה כל כך נוראית ,מה עוד שהיא מתנהלת בליל צלמוות ללא אמצעי ראיית , שטבלת "כוחות ומשימות " הכוללת ידועה רק למתי מעט, ניתן  היה להפיק למרות שברור שזה לא  אפשרי ,אלפי עדויות של לוחמים שלחמו באותו צומת ארור, שאף אחד לא דומה למה שראה או חווה אלמוני לעומת מה שראה פלוני ..

דני קריאף .

מכתבו של דובי

דני שלום, לא בטוח אם תזכור אותי. אני דב (בורודצקי)היום דובי ברוש בליל אוקטובר 16 הייתי משובץ בפלוגה ב' תותחן בצוות 2א יחד עם יגאל גרינברגר – טען, דוד שנהב – מט"ק ושוקי קימחי – נהג. הגענו עד לצמת לכסיקון טירטור ולפתע משהו פגע בנו מאחור. מאז הלילה הנורא ההוא ועד לפני כשנה הייתי משוכנע שהטנק שלנו הושבת מפגיעת טיל במנוע מאחור. לפני שנה במאמץ אדיר (סיפור ליום אחר) הצלחתי לאתר את יגאל חברי היקר עוד מימי השרות הסדיר, שמתגורר כיום באוסטרליה והוא העמיד אותי על טעותי, שבעצם הטנק שמאחורינו (כנראה 2ב) התנגש בנו והשבית את המנוע. מרגע זה ואילך הכל חולף במוחי כאילו בסרט שבו אני רק צופה ולא משתתף. הצוות שלי קפץ ונטש את הטנק ולאור הטנקים שכבר בערו בצומת ניסינו לאתר אנשים מכוחותינו. זיהינו את הטנק של דוד זינגר(אני חושב 3א). נצנצנו ודוד חזר לצומת ואסף אותנו. היה צפוף עם שבעה אנשים בצריח אז בקשנו מדוד להוריד אותנו. ירדנו והצוות שלי התפזר לכל כיוון ולבד מיגאל שנשאר איתי בקשר עד להגירתי לארה"ב, לא פגשתי או שמעתי מדוד שנהב או משוקי קמחי (אם למשהו יש מידע עליהם אנא העבירו אותו אלי). אני הצטרפתי לזחל"ם של צנחנים. בתוך הזחל"ם שכב צנחן פצוע ראש. חבריו ניסו להחזיק אותו בהכרה כי הם חששו שאם יאבד את הכרתו לא יצליחו להחיותו. לא יכולתי לשאת את מראה הדם והגסיסה של הצנחן אז ירדתי מהזחל"ם. לימים נודע לי שחברי מביה"ס מקוה ישראל, יעקב לוי, מ"פ צנחנים, נהרג בחוה הסינית לא הרחק מהצומת. הלכתי לכוון הצומת בתקווה לזהות מישהו מכוחותינו. לפתע אני שומע את שמי נקרא "בורודצקי בורודצקי" אני מפנה את מבטי לכוון הקריאה ואני מזהה את גדעון גלעדי מצריח הטנק קורא לי ופוקד עלי להחליף את הנהג שלו, עד עצם היום אינני יודע את הסיבה לכך. נכנסתי לתא הנהג, סגרתי את המדף, התחברתי לקשר ובתוך הרעש והמהומה של רשתות הקשר הפלוגתית הגדודית והחטיבתית (בשלב זה גדעון תיפקד כמ"מ מג“ד), שמעתי את גדעון צורח "נהג התקדם". התחלתי לנוע לכיוון הצומת אבל דרך הפריסקופ ראיתי אנשים מנפנפים ידיים כאילו לסמן לנו לא להתקדם, עצרתי וצרחתי בקשר לגדעון את מה שאני רואה אבל הוא היה עסוק ברשת החטיבתית עם המח"ט. לא בטוח אם הוא שמע אותי אבל הוא צרח שנית "נהג התקדם" אז לחצתי את הדוושה ועלינו על מוקש נ"ט. הטנק פרס זחל אבל הצוות לא נפגע. גדעון ושלמה רוגוז'ינסקי הסמ"פ קפצו מהטנק ועלו על טנק אחר. חילצתי את עצמי מתא הנהג ועוד הספקתי לראות את גדעון עובר את הצמת חוטף טיל ומתפוצץ. נהייתה הפוגה זמנית בירי והשתררה מין דממה שלפני הסערה. לפתע פגז בודד של מרגמה נפל לא רחוק מאיתנו ואחד הצנחנים קרס עם רגל קטועה, הצנחן היה ממוצא תימני עם עור שחום שהלבין באותו הרגע כצבע הסיד. זה היה מראה זוועתי, הצנחן מתפלש בעפר בהלם מוחלט עם כף רגל תלויה על פסת עור אדומה של נעל צנחנים. הלאה: אני רואה טנק דוהר ברוורס ונכנס בעמוד חשמל שקורס וכמעט פוגע במט"ק שזיהיתי אותו כאותך דני. לעולם לא אשכח את השלווה שבה תפקדת. אני חושב שהחלפנו כמה משפטים לא זוכר על מה – אולי אתה זוכר יותר ממני. לפתע הדממה נשברה והחלה הפגזה כבדה על הצומת, עד היום אינני בטוח לפי קולות היציאות אם זו הייתה אש מכוחותינו. טיפסתי חזרה אל תוך הטנק המושבת, סגרתי את המדפים והתקרבלתי מתחת לתותח. ההפגזה הייתה כבדה ויכולתי לשמוע את הריקושטים מגרדים את הצריח. הרגשתי חסר שליטה על גורלי אז הדבר היחידי שיכולתי לעשות כדי להיחלץ מן התופת היה להירדם. לא יודע כמה זמן ישנתי, אולי 20 דקות אבל כשהתעוררתי הכל היה שקט. יצאתי מן הטנק וראיתי אנשים אחרים יוצאים מטנקים אחרים. השחר החל לעלות ובתוך הערפל המהול בפיח טנקים שרופים התחלתי לצעוד לכוון התאג"ד. בתאג"ד שוב מראות זועה – שורות של פצועים, רובם טנקיסטים שרופים, רבים סדירים עם פני ילדים. הליקופטר עם ציוד רפואי ניסה לנחות אך נורה והתרסק. כמה מיגים ניסו לתקוף את האיזור המיועד להקמת הגשר אבל פגשו כמה פנתומים. התפתח קרב אויר. אחד הפנתומים שחרר את הבידון שלו לפני שניכנס לעימות, שנפל מספר מטרים ממני. אחד אחרי השני המיגים נפגעו והתרסקו. נראה היה שאנחנו לכודים בתוך בועה. לפתע ארבע זלדות יורדות מכוון טסה. כשהזלדות הגיעו לתאג"ד זיהיתי את אריק שרון בזלדה המובילה, אחריו שלמה להט ואחריו עוד שני אלופים שאנני יכול לזכור מי הם. אריק אסף את הקצין הבכיר בתאג"ד ועידכן אותו על המפה איך לעלות לטסה בבטחה יחסית. העמסנו על אחד הטנקים הפגועים בצריח אבל שיכל לנוע כ-30 אנשים ועלינו לטסה. מכאן והלאה השתלשלו הדברים כמעט כקומדיה טרגית. הסיעו את שרידי גדוד 407 ויחידות אחרות לביר גפגפה שם הועלנו על הרקולס לתל נוף משם באוטובוס לג'וליס לקלוט טנקים שזה עתה הגיעו מגרמניה, אלא שהסתבר שהטנקים כבר בביר גפגפה. אז הטיסו אותנו חזרה רק כדי לגלות שהטנקים הם לא בביר גפגפה. בסופו של דבר גדוד 407 התחיל להתארגן מחדש ולא זוכר בדיוק איך אבל צורפתי לפלוגה ג' כמט"ק אצל גבי ורדי ונשארתי בפלוגה עד שעברתי להתגורר בארה"ב ב-1985. והיתר זה היסטוריה. בתוך הסיפור שלי יש קטעים ומרווחים אפלים ואשמח מאוד אם מישהו יוכל לשפוך אור, להשלים או לתקן, אחרי הכל עברו 44 שנים.

ברכות.

סיפורו של נרקיס אהרון במסגרת האתר דור כיפור – 1973 – סיפור מקומי ראיונות עם לוחמי יום כיפור ובני משפחותיהם

סיפורו של שלום ניסים, רס"ן (בדימוס), קמב"ץ/מ"פ טנקים גד' 410, חט' 600, מלחמת יום הכיפורים בסיני

סיפורו האישי של חיים פורמן, פלוגה מ' מוקדון גדוד 410 טנק סמ"פ

לסיפור המלא לחצו כאן

סיםורו של רס"ן (בדימוס) ד"ר מנחם בן שלום (נחצ'ה), קצין סיור חט' 600 גדוד 410, מלחמת יום הכיפוריפ בסיני.

סיפורו של דני קריאף, סא"ל (בדימוס), מ"מ טנקים, פלוגה א', גד' 407, חט' 600, מלחמת יום הכיפורים – סיני

סיפורו של פרופ' חיים יפה, סא"ל (בדימוס), רופא גדודי, גד' 410, חט' 600, מלחמת יום הכיפורים – סיני

סעפורו האישי של עידו מור, סא"ל (בדימוס), מ"פ טנקים, גדוד 409 חטיבה 600, יום הכיפורים – קרבות סיני

סיפורו האישי של עופר עידן, נהג טנק מג"ד, גד' 410, חט' 600, מלחמת יום הכיפורים – קרבות סיני

סיפורו האישי של עמוס אונגר סא"ל (בדימוס), סמג"ד טנקים, גדוד 409, חטיבה 600, יום הכיפורים – קרבות סיני

איילת עזר, נולדה 4 חודשים לאחר המלחמה, אביה – אמנון אריאל ז"ל, מט"ק פל' ז', גד' 409, חט' 600 נפל ב 9/10/73 בקרב על תעוז "טלויזיה" – בסיני

חני אורון, קצינת נפגעים חטיבה 600, אלמנתו של דודי כהן, מ"מ 3, פל' ג', גד' 407, חט' 600.

נפל ב 15/10/1973 בקרב "אבירי לב" בסיני.

סיפורו האישי של יהודה גלר, אל"מ (בדימוס), מג"ד טנקים, גדוד 410, חטיבה 600, מלחמת יום הכיפורים – קרבות סיני

סיפורו האישי של משה רייך, רס"ן (בדימוס), קצין קשר בגדוד 409, חטיבה 600, בחזית הדרום מלחמת יום הכיפורים 1973

סיפורו האישי של שמואל קלוש, מט"ק בגדוד 410, חטיבה 600, מלחמת יום הכיפורים – קרבות סיני

סיפורו האישי של יוני נוקד, סא"ל (בדימוס), שליש גדוד 409, חט' 600, מלחמת יום הכיפורים – קרבות סיני

סיפורו האישי של עוזי בן-יצחק, תא"ל (בדימוס), מג"ד טנקים, גדוד 409, חט' 600, קרבות סיני – 1973

סיפורו האישי של דוד זינגר, מט"ק בפלוגה ב', גדוד 407 חט' 600, קרבות סיני – יום הכיפורים 73

סיפורו האישי של אורי שריר, סא"ל (בדימוס), מכונאי/נהג טנק בפלוגה ב', גדוד 407 חט' 600, קרבות סיני – 1973

סיפורו האישי של יעקב מעוז (מוזס), מ"מ 1 בפלוגה ב', גדוד 407 חט' 600, קרבות סיני – 1973

סיפורו האישי של נחום שקד רס"ן בדימוס מ"פ טנקים בגדוד 407 חטיבה 600 חזית הדרום מלחמת יום הכיפורים 1973

סיפורו האישי של ישראל קורט רס"ן בדימוס מ"מ ומ"פ שריון בגדודים 409 407 חטיבה 600 חזית הדרום מלחמת יום הכיפורים 73.

סיפורו האישי של חיים רדז'י, חובש גדודי בגדוד 410,  חטיבה 600,  מלחמת יום הכיפורים – סיני.

סיפורו האישי של משה עברי סוקניק אלוף במילואים מ"פ בגדוד 100 בפיקוד אהוד ברק חטיבה 460 חזית הדרום מלחמת יום הכיפורים

סיפורו האישי של יורם דורי לוחם בגדוד 407 ו' 410 בפיקוד יהודה גלר ז"ל חטיבה 600 טוביה רביב מלחמת יום הכיפורים.

סיפורו של איבי רותם אברהם סא"ל בדי' מ"מ בגדוד 409 בפיקוד עוזי בן יצחק חטיבה 600 טוביה רביב מלחמת יום הכיפורים

סיפורו האישי של אריה ארמן מט"ק בגדוד 407 בפיקוד עובד מעוז ובגדוד 409 בפיקוד עוזי בן יצחק, חטיבה 600 בפיקוד טוביה רביב מלחמת יום הכיפורים

סיפורו האישי של משה ויזל סרן בדימוס מט"ק בגדוד 409 בפיקוד עוזי בן יצחק חטיבה 600 טוביה רביב מלחמת יום הכיפורים

סיפורו האישי של שמואל כץ ס מט"ק בפלוגה ל' גדוד 410 בפיקוד יהודה גלר חטיבה 600 בפיקוד טוביה רביב במלחמת יום הכיפורים

סיפורו האישי של שמוליק ניב, סא"ל (בדימוס), מ"פ מפקדה, גדוד 410, חטיבה 600, קרבות סיני – 1973 מלחמת יום הכיפורים

ד"ר יונה קיטאי כהן, אחות של מרדכי אילן קיטאי, שנפל במלחמת יום הכיפורים ושל רבקה קיטאי הוכמן, שנהרגה עם שני בניה, רועי ואילן באוטובוס הדמים בכביש החוף בשנת 1978.

דר יונה קיטאי כהן, ילידת קיבוץ נוה ים, בתם של רעיה וחנינה קיטאי, ממייסדי הקיבוץ. תושבת כפר סבא. נשואה לאלי כהן, בן למייסדי כפר סבא. אמא לתאומים אורי -אילן ואיתמר -רועי סבתא לעמליה של איתמר ומאיה, לנועם של אורי ורותם. רופאה במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא מזה כ 40 שנה. מנהלת מחלקה פנימית ג' ויחידת הכבד בבית החולים.

סיפורו האישי של זאב מסלו  לוחם טנקים גדוד 410, חט' 600, הקרב העקוב מדם – 21.10.1973 – מתחם מיסורי

https://youtu.be/RgsuPkvjPuc

את הקרב הזה לא יילמדו במכללות הצבאיות לפיקוד, אלא אם כן לשם הצגתו כקרב מיותר שמציג בכל עריצותו העיקשת את המפקד הבכיר שהורה על עריכתו, את המפקדים הכפופים לו כמי שקיימו בעל כורחם פקודה שידעו כי היא בלתי ניתנת לביצוע ואת דבקותם במשימה של עשרות הלוחמים שהוטלו לקרב תוך שהם מבינים כי הם יוצאים לקרב ממנו רבים לא ישובו. בספרו "נקודת הכובד", מצטט אלוף ג'קי אבן, סגן מפקד אוגדה 143, דברים שאמר לו שרון: "מכל הטעויות הטרגיות והלחימה המרה במלחמת יום הכיפורים, ההתקפה על 'מיסורי' רובצת בכל כובדה על מצפוני. שלחתי את חטיבת טוביה לקרב אף על-פי שידעתי בוודאות שרבים מחייליה ייפלו לחינם בקרב זה. עשיתי מעשה שלעולם לא הייתי צריך לעשותו, ולא להתחשב בפקודות שניתנו לי. כבר אז אמרו לי חושי ששגיתי בצייתי לפקודה. ולאחר מכן, כשהרהרתי במעשי, התחזקה בי דעתי שמהבחינה המוסרית וגם החוקית – אסור היה לי לציית לה. היה עלי לסרב למלא פקודה שידעתי שהייתה שגויה. היה עלי לסרב אף אם הייתי עומד על כך לדין צבאי".

סיפורו האישי של שמואל עמוסי טען בגדוד 409 בפיקוד עוזי בן יצחק וגדוד 407 בפיקוד עובד מעוז חט' 600 מלחמת יום הכיפורים